(הטור ממשיך את הסיפור, שחלקו הראשון סופר בשבוע שעבר. לקריאת הטור הקודם, לחצו כאן)
השלב האחרון במערכת יחסים אלימה הוא גם השלב הכי מסוכן. הצד הנפגע מתחיל לראות את מערכת היחסים כפי שהיא; מזהה את המניפולציות, האיומים והתקפי הזעם, ומבין למה הם נועדו. הצד האלים מבין שעלו עליו ושכנראה עומדים לעזוב אותו. בשלב הזה אין לו של מה להפסיד, וכדאי להבין כמה שיותר מהר שכל מה שתגיד ישמש נגדך וכל טעות עלולה לעלות ביוקר.
היום בו הבנתי שלהגיד את דעתי, לשתף ולהחליט ביחד, כמו במערכת יחסים רגילה פועל לרעתי ופוגע בי, הגיע בטיול יום שעשינו לסביליה. בדרך לשם לקחתי את הטלפון כדי לנגן לנו שיר. הוא התחיל להתלונן על זה שאני כל הזמן בטלפון, ושאל אם הוא בכלל חשוב לי. הוויכוח נמשך בדרך לסביליה, בעיר עצמה ובדרך חזרה, אחרי שחתכנו מוקדם משתכננו. הפעם החלטתי לא לשתוק ואמרתי לו את כל מה שאני חושב, בלי לפחד מהתגובה שלו. דיברתי על הביקורת הבלתי פוסקת, על העובדה שאחרי שלושה חודשים של מגורים יחד בספרד אין לי עדיין אף חבר וכל אינטראקציה שלי עם מישהו גוררת קנאה וחשדות לא לגיטימיים. אחרי כמה שעות בהן מרדתי בכלא שנכפה עליי, הוא פתח את הדלת של הרכב בעודי נוהג. כששאלתי אותו למה הוא מנסה להבהיל אותי, הוא טען שזו לא היתה הכוונה ואחרי כמה שניות הוא התחיל לצרוח והכניס את היד שלי לפה שלו.
עצרתי את הרכב כדי לשחרר את האנרגיה ולהפסיק את הסיוט. צרחתי עליו שהוא יכול היה לגרום לנו לתאונה, אבל הוא כבר עבר לאפיסת כוחות - בכה והתנשף כמו בסיומו של התקף חרדה. אמיתי או הצגה אין לי מושג, ההצגה הרגישה אמיתית לגמרי.
בתוך הרכב הסתכלתי עליו, הסתכלתי עלינו והבנתי שאסור לי להיות איתו יותר. בכל פעם שאני אהיה כן, אמיתי ואגיד את מה שעל ליבי, הוא יתנגד בדרך זו אחרת. כל עוד אנחנו ממשיכים להיות ביחד, אני משתף איתו פעולה ואחראי בדיוק כמותו. "אתה לא יכול לקחת אחריות על הדבר הזה יותר", אמרתי לעצמי.
הסברתי לעצמי: זו מלכודת
בהמשך הדרך הביתה הוא היה מפורק. הפוזיציה המושלמת כדי שלא יצטרך להתמודד עם מה שהוא עשה עכשיו. עברתי גם אני למוֹד הצגה ושיחקתי את תפקיד התומך והדואג. חיפשנו רופא שיוכל להמליץ על משהו שירגיע אותו. "עכשיו אתה בטוח תעזוב אותי", הוא ניסה לבדוק את השטח בין טלפונים. "מה שחשוב כרגע זה שתרגיש טוב יותר, כל השאר לא רלוונטי", אמרתי, וחזרתי על זה בכל פעם שהוא רצה לדעת אם אנחנו עומדים להיפרד או לא. "זה היה התקף חרדה" הוא ניסה להסביר לי. "חזי, זו מלכודת", הסברתי לעצמי.
מצד אחד חייתי בתוך סיוט שלמרות שמדי פעם הוא מתוק הוא עדיין סיוט שמרעיד לי את האדמה בכל פעם שאני שם גבול או מביא את עצמי לידי ביטוי. מצד שני, הסיוט שחיכה לי בלהשתחרר מזה. איך הוא יגיב והכאב שכרוך בלעקור אותו ממני ולהישאר עם כל הריק שיגיע אחריו. פחדתי להמשיך להיות איתו, פחדתי מהמחיר להיות בלעדיו. אבל היום בסביליה היה עבורי המסמר האחרון בארון. העדפתי את הסיוט שיש לי יותר שליטה עליו, והכנתי רשימה של כל הדברים שאני יכול לעשות כדי להתרחק ממנו: לעבור לדירה זמנית, לבקש ממנו שיצא, להקדים טיסה. כל מה שצריך לעשות כדי לנקות ממני את הדבר שנדבק אלי ועושה הכל כדי לשמור אותי לעצמו.
אחרי שעברתי לדירה אחרת לכמה ימים והודעתי לו שזה נגמר הוא החל להעלות, כצפוי, את כל הרפרטואר המוכר כדי לגרום לי להמשיך לקחת חלק בהצגה שהוא העלה עבורי. "אני אוהב לחיות איתך", ו-"תילחם עלינו" היו חלק מההודעות שהוא שלח לי כדי לגרום לי לשנות כיוון, יחד עם סרטונים ותמונות שלנו ביחד. הבטתי בהודעות האלה, בלב צורח מכאבים, בלי שום דבר מסביבי שיוכל להקל עליו. אחרי שלושה חודשים, עדיין הייתי בעיר זרה, בלי אף אחד. פתאום הבנתי את המהלך הגאוני – הוא דאג שרק הוא יהיה לידי.
"עדיף לשלם את כל הכאב הזה כרגע במזומן, מאשר כל יום בתשלומים קטנים לכל החיים", הסברתי לעצמי, בעודי חווה את הכאב הנוראי, שכרוך בלהיפרד ממישהו, שעד לפני רגע היה כמעט בכל מקום ומילא כל חלל שהיה יכול. הרגשתי כאילו הכלום שאני צועד לקראתו עומד לבלוע אותי. "זה לא אמיתי וזה יעבור", חיזקתי את עצמי, כדי לא להתפתות להצגה ולהמשיך ולצלוח את הדרך החוצה מבלי להתעכב בסיבובי פרסה בדרך.
הכי חשוב זה להיות עכשיו במקום בטוח
ככה, לאט-לאט, מחקתי כל סעיף שהיה ברשימה שהכנתי. מצאתי שוכר שייכנס במקומי והקדמתי את הטיסה. הוצאתי לפועל סעיף אחרי סעיף באופן טכני מבלי להתבלבל.
שבוע לפני הטיסה חזרה, בעודי מתקרב לכיוון הבית, זיהיתי אותו מתקדם לעברי בהליכה מאיימת. "הבנתי הכל. אתה חוזר להיות עם מישהו בארץ, ראיתי את מה שכתבת", אמר. הוא התייחס לתגובה "יפה לך", שהשארתי לחבר בפייסבוק על תמונה של תחפושת לפורים. החזקתי לו את הידיים, כי ידעתי מניסיון שהן תיכף יעופו לכיוון שלי, וצעקתי בכוונה - בקול רם, כדי שכל מי שהיה מסביבי ישמע - שיירגע, שאני אקרא למשטרה ושיתרחק ממני. הוא מיד החליף טקטיקה, והתחיל לבכות שהוא מודאג מעניין רפואי ורוצה שאבוא איתו לרופא. "אני לא הולך איתך לשום מקום, לך מכאן!" צעקתי והתרחקתי משם בעצמי. "זה לא אמיתי, זה לא אמיתי", מילמלתי בשקט, משכנע את הרגליים שלי לרוץ קדימה במקום הלב שרצה להאמין לו ולרוץ אליו.
כמה רחוק הוא עוד יכול להגיע, תהיתי, והחלטתי שעל אף שאני אדם של שאלות, יש כאלה שעדיף לי לא לגלות את התשובה להן. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא להיות במקום בטוח, שימנע ממנו להכאיב לי שוב, וימנע ממני ליפול באחת מהצגות הדאגה והאכפתיות, או להתבלבל בפעם הבאה שהוא יגיד שהוא אוהב אותי.
בדרך הארוכה לליסבון, יעד שבחרתי באקראי כדי לגרור את עצמי החוצה, מרחק יום נסיעה שלם, השמש הסתירה את מסך ה- GPS. לא יכולתי לראות את תמונת הדרך שנסעתי בה, רק להקשיב לקול שאמר לי, "פנה ימינה, פנה שמאלה, תמשיך ישר". הייתי לחוץ מהנהיגה למקום שאני לא מכיר ומהמחשבה על כל מה שאני משאיר מאחור. הייתי גם מפוחד מהאפשרות שאני עושה טעות גדולה. התחלתי לקחת נשימות עמוקות כדי להרפות ולשחרר את הכאב שהחזיקאותי חזק בבטן.
"תקשיב לי ותסמוך עליי" שמעתי קול, בוקע כאילו מתוך ה-GPS עצמו. "אני מבטיח", עניתי לה והמשכתי לנסוע ישר.