יש לי שאלה אליכם והיא ממש חשובה, אז תשימו לב - ״אם שני אנשים אוהבים אחד את השני, אבל ממש ממש אוהבים אחד את השני, והם לא מצליחים להסתדר ביחד, מתי מגיעים לנקודה שדי זה די?".
לא, לא אני המצאתי את השאלה. ג׳וליה רוברטס נדרשה לסוגיה בסרט "המקסיקני", בהתייחס למערכת היחסים המורכבת שלה עם בראד פיט. לא שאני מבין על מה יש להתווכח איתו חוץ מלענות על הכול I do, אבל לך תבין נשים.
למה אני מטריד אתכם בסוגיה הזו? כי אני מענה את עצמי בשאלה, when enough is enough? אני לא מצליח ללכת מהקשר הזה וכנראה גם לא ממש רוצה. אני מתגעגע מאוד, אוהב עוד יותר ויודע שגם הוא, אבל גם זוכר שאנחנו מהר מאוד מגיעים לפיצוץ.
כנגד כל הסיכויים הצלחנו להכיר אחד את השני בלי לומר מילה. דיברנו בחיוך, חיבוק ולטיפה, שם אי אפשר היה להתבלבל או לטעות, מגע הוא אוניברסלי וכולנו מבינים את המשמעות, ״הכול בסדר, אני כאן ואני אוהב אותך״. אחר כך התחילו להגיע המילים ועם מילים קל להתבלבל ועוד איך. משהו שנדמה לי כמו להסביר איך אני מרגיש, נשמע לו כעקיצה ולהיפך. בתוך הים שמפריד בינינו התערבבו המילים והפרשנויות וכמו הרבה זוגות לפנינו, גם אנחנו נכנסו בצעדי פיל לחנות חרסינה שרוב מערכות היחסים מגיעות אליו. האדם שעושה לי הכי טוב, גם עושה לי הכי רע.
במצבי באסה מתייצבים במהרה פרופסורים תורניים ומנסים להציע את נוסחת הקסם הפרטית שלהם. מ״זה לא זה, אתה צריך להתקדם הלאה״ , דרך "אתה מכור לכאב" ועד ל״תן לזמן לעשות את שלו״. בטוח שגם אני חטאתי שם לא מעט עם חבר אחד, שניים או כולם. מניח על הפצע, מנטרה בשקל תשעים שאמורה לסדר את הבלגאן בנשמה, במקום פשוט להקשיב לאיכסה. אני גם מנסה לדחוף לעצמי מדי שעתיים פתקים עם נוסחאות קסם לתוך החורים בלב, אבל בין לבין, ההיגיון יוצא לחופש ואני בועט החוצה כל נוסחת קסם שניסיתי לדחוף, מותיר אותי מדמם מגעגוע.
כן אני מודע לזה שאין שום הגיון בלחזור חזרה. אבל אולי בכלל אין מה לחפש היגיון במקום שאני נמצא בו? ונניח שאוותר ואתקדם לתחנה הבאה, מה יקרה שם? שם לא אצטרך ללמוד לדבר בלי לדרוך לצד השני על היבלות? ברוך השם שעשה אותנו הומואים, עדיין עשה אותנו גברים, ומחקרים מראים שגברים יודעים פחות לדבר ולתקשר. ואולי בכל זאת כדאי לדבר על דברים ״אידיוטיים״ כמו "איך הכי טוב לבקש ממך משהו", ואם "טעית ופגעת בי, מה הדרך הכי טובה להגיב, כדי שלא תחשוב שאני תוקף אותך בחזרה". בלי השיח הזה, כשהלב פתוח לרווחה והעצבים חשופים, הדרך להפוך את גן העדן לגיהינום מהירה ממהירות האור.
מצד שני, אולי "פרופסורי הבאסה" צודקים? ולנסות שוב רק יכאיב לשנינו עוד, ו״אם זה לא פשוט, אז פשוט לא זה״ ו״אם יש ספק, אז אין ספק״. כל כך הרבה נוסחאות לחיים נקיים נטולי לכלוך, שריטות וכאב. אז למה אני פשוט לא בוחר אחת ומאלף את עצמי פנימה?
תכל'ס? כי די נמאס לי לאלף את עצמי. לאט לאט חלחלה בי האפשרות ש"פרופסורי הבאסה" רק מציעים לי קלישאות מזדמנות, בניסיון לחוס על רגשותיי ורגשותיו כדי שלא ניפגע. כאילו יצא לי משהו מלכתוב על המצבה שלי "העיקר שלא נפגעתי" אולי בכלל אנחנו מציעים אחד לשני נוסחאות לחיים טובים, כי האפשרות שאין בחיים האלה תשובת בית ספר מבהילה מדי?
הוליווד מציעה לנו את נוסחת הקסם הברורה, שאף פעם זה לא מספיק, תמיד צריך להמשיך ולנסות כל עוד אוהבים אחד את השני.
לי קשה עם מילים כמו "תמיד" ו"אף פעם". לעומתן, במקום לאלף את עצמי, אני מנסה להקשיב לאן הנשמה שלי רוצה ללכת היום. למדתי שהיא חכמה ממני, גם כשזה נראה שאין שום הגיון במה שהיא מבקשת וזה הופך אותי לאידיוט בעיני כל מי שמכיר אותי.
ככה בלי לדעת לאן אנחנו מתקדמים מכאן, התקשרתי.
שוב, ושוב ושוב...