ברלין 14.9, 18:00
זו כבר פעם שנייה שאני רואה את התור הארוך הזה. כל כך הרבה אנשים ממתינים בנימוס אירופאי לקנות שווארמה בדוכן טורקי ברחוב. אני שולח תמונה של התור לחבר בוואטסאפ. ״זו כולה שווארמה״, הוא השיב. ״כן, אבל בטח ממש טעימה!״, עניתי.
הרי לא יכול להיות שבהפרש של שנה, הגעתי לאותו המקום ואוותר. אני מת על דונר (שווארמה טורקית בלחם). עמדתי בתור מנסה להתעלם מכאבי הבטן שאני חווה כבר שבוע, מהצרבת האכזרית שקצת נרגעה בשעה האחרונה ומארוחת הבוקר שנתקעה אי-שם בדרך כבר שש שעות.
״למה אתה מחכה בתור? גם אם זה ממש טעים, זה יעשה לך רע בבטן ואתה תסבול כל הערב. לא למדת לקח?״, הוא אמר לי. ״למה זה משנה אם כולם נהנים מהשווארמה, לך זה יעשה לך רע. אתה לא באמת מפסיד משהו, כבר דפקת לעצמך את מתנת יום ההולדת שקנית לעצמך כשטסת לכאן עם ערימה של תרופות, לא הספיק לך?״.
כנראה שלא, נשארתי לעמוד בתור.
תל אביב 7.9, 12:00
״בוא נעשה משהו״, אמרה העקבה באטרף. עקבה מפרופיל של מישהו שכבר הזדיינו מלא פעמים. עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה וממש בא לי. תמיד היה לנו סקס מעולה וגם דיברנו כמה פעמים על מפגש פסגה, אבל זה לא קרה. בתקופה שלא התראינו הסטטוס שלו השתנה פעמיים. מרווק לזוגיות ומשלילי לחיובי. לא השינוי הראשון ולא השינוי השני הם אלה שמנעו ממני להיפגש איתו, אלא הבקשה העיקשת שלו להזדיין ברבק, בלי קונדום.
״תתעדכן, חמוד, דברים השתנו, תקרא...״, ככה הוא היה כותב לי תמיד בצירוף לינקים כאלה ואחרים שמסבירים על הסיכוי הנמוך להידבק מנשא מטופל. ״יאללה, בוא, יהיה מהמם".
בני אדם מאמינים לכל דבר, אם הם שומעים אותו מספיק פעמים, גם אם מדובר בשקר מוחלט. ככה המוח שלנו מתוכנת, אנחנו לא באמת יודעים להבדיל, אנחנו לא באמת כאלה לוגיים, כמו שנדמה לנו, גם אם נדמה לכם שדווקא אתם לא כאלה.
״בוא נלך, יהיה כיף, אולי זה לא באמת כזה נורא, מקסימום ניקח pep מחר״, אמרתי לעצמי. מת להזדיין איתו שוב, מוכן לשלם את המחיר, שאגב, הכרתי טוב מאוד. שנה לפני כן קיבלתי טיפול בגלל קונדום שנקרע עם מישהו שלא הכרתי. ידעתי מה גובה החשבונית. ידעתי שמדובר בעסקה יקרה, יקרה מאוד.
אני אוהב להזדיין איתו, נהנה להיות פסיבי איתו. שנייה לפני, עוד שאלתי ״מה עם קונדום?״, ״ממש!״, הוא ענה וחדר עליי ואכן היה מהמם.
טוב, לא לגמרי. את המהמם קלקל מדי פעם קול (אותו אחד מהתור בברלין שבוע אחר כך), שחפר לי שאני מסכן את עצמי. ״זה לא מדבק עם נשא וגם אם יתברר שכן, נתחיל מחר pep... אפשר להמשיך להזדיין בשקט?״, הפצרתי בו שיסתום.
הוא לא ממש סתם, ואני לא ממש הקשבתי. היה לי ממש כיף וזה בדיוק מה שהיה כל כך מבלבל.
שכחתי שקניתי לעצמי מתנה ליום הולדת שבוע בברלין, ושאני טס בעוד שלושה ימים. שכחתי שאני יודע טוב מאוד מה pep עושה לי לגוף, וכמה רציתי למות בחודש שקיבלתי טיפול בפעם הקודמת. לא רציתי להפסיד את הכיף הזה והייתי מוכן לשלם את המחיר, כל מחיר.
איכילוב 13.00 8.9
״למה אתה פה?״, שאל דוקטור דן טורנר, מנהל מרכז האיידס במרכז הרפואי סוראסקי ת"א. אחרי התייעצויות טלפוניות עם חבר מהתחום ורופא כבר ידעתי מה אני צריך להגיד, ״שכבתי עם נשא מטופל undetectable, בלי קונדום. הייתי פסיבי, הוא גמר בפנים״. אם כבר, אז כבר...
״וידעת שהוא נשא?״, שאל הפרופסור. כן, נראה לי שהוא פרופסור ולא דוקטור.
״ידעתי הכול״, עניתי.
״אז מה השתנה בעצם, שהחלטת לבוא?״
״הבנתי שעדיין יש כאן סיכון, ואני מעדיף לשמור על עצמי״.
המשך השיחה סבב סביב עובדות ומחקרים שאת עיקרן אציג לכם כאן כדי שתדעו כמה עובדות נוספות מעבר למשפט ״אני מטופל, נבדקתי undetectable, אי אפשר להידבק ממני״, שרובו ככולו נועד לגרום לכם להסכים להזדיין ברבק.
כל מי שאומר את זה לא ממש טועה, אבל גם לא ממש צודק.
1. בדיקות העומס הנגיפי מבוצעות על ידי בדיקות דם ולא על ידי בדיקות זרע. הידבקות בדרך כלל מתרחשת, בגלל שזרע נכנס לגוף ולא דם.
2. הבדיקות מראות מצב עומס נגיפי ברגע נתון. זה נכון שבדרך כלל יש יציבות, בעיקר אם הבדיקות עקביות בחצי השנה האחרונה, אז היכולת להדביק היא אפסית, אבל גם כאן לפעמים יש מקרים של אי יציבות. יום של חום לא מוסבר, שהגוף נאבק בווירוס אחר, וביום הזה יש סיכוי גבוה יותר להדבקה. אתם יודעים איזה יום היום? ידעתי שהיום יום שבת, לא מעבר לזה.
3. יש עוד לא מעט מחלות אחרות כמו צהבת ועגבת, לא רק HIV, והן רעות חולות וגם מהן אפשר להידבק, אנחנו פשוט שומעים עליהן פחות. יש צהבת A ו-B שלהן אין טיפול, אבל יש חיסון (אגב, גשו להתחסן). יש צהבת C , שלה אין חיסון, אבל יש טיפול. ויש גם עגבת, שכמו HIV, במידה ונדבקת, גם אחרי טיפול, הנגיף ימשיך לחיות אצלך כל החיים.
4. ובוא נדבר על המשמעות של סטטיסטיקה. מחקרים סטטיסטיים בודקים מקרים, הרבה מאוד מקרים. זאת אומרת שמחקר יודע להגיד מה התוצאה שתתקבל כשעומדת מולו קבוצה גדולה של אנשים. אבל לא כשעומד מול אדם בודד, סטטיסטיקה לא יודעת לנבא מה התוצאה שתתקבל. במקרה של האדם הבודד, האפשרויות הן לעולם - כן או לא. זאת אומרת שגם אם אדם אחד נדבק כתוצאה מסקס ברבק עם נשא מתוך אלף אנשים שעשו את אותו הדבר, לעולם לא תוכל לדעת האם אתם אחד מה-999, או האחד.
ועוד דבר קטן - גם כשאומרים לכם שהסיכוי הוא אפסי, רק שתדעו, אין דבר כזה אפס מוחלט בטבע. תמיד יהיו מקרים.
אחרי ערימת העובדות והמספרים שנחתו עליי, נתבקשתי לקבל החלטה, טיפול או לא. עניתי שכן, כי בסופו של דבר, גם אם אני מוכן לשלם את המחיר של הזיון הזה, עדיף לי לשלם את החשבון עכשיו, מאשר אולי לשלם אותו אחר כך בריטיינר לכל החיים.
שלושה כדורים, בוקר וערב, במשך 28 יום. זה המחיר של שעתיים סקס בלי קונדום. כאבי בטן, שלשולים וחשק עצום לשום דבר. כן הכדורים האלה חוץ מעל הקיבה, משפיעים לי על המצב רוח ומנחיתים עליי תחושה קשה של דיכאון וחוסר חשק לעשות משהו או לראות מישהו. גם לכתוב את הטור הזה היה לא פשוט.
כבר עברו 15, עוד 13 למניאק.
ברלין, 13.9, 19:00
״אני אקנה, רק נטעם, נראה אם זה בכלל שווה את התור, את כאבי הבטן ואת הצרבת, שבטוח תגיע אחרי מנה כזו״. נתתי ביס ראשון.
״תיזהר, האוכל הזה יעשה לך רע״, הנודניק שוב התחיל.
״כן, כן, רק עוד ביס אחד״, התחננתי ונתתי ביס שני.
״תגיד, מה צריך לקרות בשביל שתשמור על עצמך?. מתי תלמד לאהוב את עצמך מספיק כדי לא לעשות דברים שעושים לך רע? אולי אתה צריך תשובה חיובית כדי ללמוד להיות חיובי עם עצמך?״
הוצאתי את השווארמה מהפה וזרקתי לפח.
הבנתי.
הבנתי משהו על ארוחות גורמה. הן לא באמת גורמה אם כבר תוך כדי האכילה עוברת לך המחשבה על כאב הבטן של אחרי.
הבנתי שאקט של שעתיים, לא רלוונטי בכלל, אם אני סובל ממנו במשך חודש או משלם מחיר לכל החיים.
והבנתי שיש דברים שכדאי לי לסרב להם, כדי לשמור על עצמי ולהיות חיובי איתי. כדי שאף אחד לא יצטרך יום אחד לכתוב לי את זה על דף.