תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחדר עמוס אנשים, ענן סיגריות ממלא את החדר ולפתע נפתחת הדלת ולחדר נכנסים שלושה גברים. אחד מהם צד את עיניכם, אתם מתים שיסתכל עליכם, אבל הוא אפילו לא מרים את המבט מהסיגריה שלו.
תארו לעצמכם, שכל ניסיונותיכם לקלוט את מבטו עלו בתוהו וברגע שוויתרתם על הרעיון שייווצר ביניכם איזשהו קשר, הוא ניגש ואומר "שלום" בשפה שאתם לא מכירים. אתם מסתכלים עליו והוא כל כך יפה בעיניכם, עד כדי כך שאתם בטוחים שהוא עשה טעות ועוד רגע הוא ילך. ובדיוק כמו שחשבתם – הוא הולך, אבל רק כדי להגיד משהו לחברים שלו ואז מיד חוזר ונעמד מולכם. כל מה שאתם מצליחים לקלוט זה את המבט שלו בעיניים שמביט רק בכם, כאילו אתם היחידים שקיימים בעולם. היד שלו נוגעת ומחזיקה הכי חזק שאי פעם מישהו החזיק בכם ואתם מתנשקים. ולראשונה בחייכם, אתם מרגישים כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו שם לב אליכם והחליט לרדת למטה ולחבק אתכם.
מה הייתם עושים?
עכשיו תארו לעצמכם שכל הדבר הזה קורה בעיר אחרת, לא שלכם וגם לא שלו, במדינה אחרת מהמקום שאתם גרים בו. תארו לעצמכם שאתם לא דוברים את שפתו והוא לא את שפתכם וכל פרט שאתם בוחנים ביצירה הקולנועית שנקלעתם אליה ממש במקרה, אומר לכם שלסרט הזה יהיה סוף עצוב, מאוד.
מה הייתם עושים?
אם אני במקומכם, לא הייתי עושה דבר, כי פעם לא ידעתי לחשוב. המוטיב המרכזי בחיי היה הצורך למצוא משמעות ולהבין כל דבר שקורה. לקחת את העובדות ולסדר אותן בצורה שמסתדרת לי. הדבר הזה שבדרך כלל אנחנו קוראים לו הגיון.
כדי שמה שאני רואה תמיד יראה לי הגיוני, הייתי שואל ועונה על השאלה "מה זה אומר?". מה זה אומר שהוא לא ענה לי, מה זה אומר שהוא לא מסתכל עליי, מה זה אומר שהוא חתיך, מה זה אומר?
אלא שברור שאין שום יכולת לדעת את התשובות לשאלות האלה בכוחות עצמך, ומפני שלהישאר ללא מענה זו לא אפשרות מבחינתי, נהגתי כמו רבים אחרים להמציא לעצמי תשובות כדי לייצר סדר. "הוא לא מסתכל עליי - כי הוא לא רוצה אותי", "הוא לא עונה לי - כי הוא מסנן אותי", "הוא חתיך - מה שאומר שהוא מחוץ לליגה שלי". עכשיו, כשהמציאות שוב מסתדרת והתמונה ברורה, אני יכול להיות רגוע. אז מה אם המציאות הזו גרמה לי להרגיש רע עם עצמי, לפחות עכשיו הכול ברור. כל זאת בלי לשקול את האפשרות שהפעם אולי מדובר בסיפור אחר, שפשוט אינו ניתן להבנה.
האפשרות הזו לא עלתה בדעתי. כי צריך קודם כל להיות מוכנים שיהיה בלאגן, ואני לא אוהב בלאגן, שלא לדבר על להתלכלך מהאבק שזה עלול לעשות. הצורך שלי לסדר את הכול, כל הזמן, לתת שם וכותרת לכל דבר, הביא איתו ניתוק רגשי. אכזבות, עצב ובכי הם רגשות מלכלכים מאוד, שקשה להניח על כוננית ספרים ולעטוף יפה בקופסה. אז לאט לאט ובעקביות, עניתי לעצמי כמו רבים על השאלה הטורדנית "מה זה אומר?" השכלתנית, ודחקתי הצידה את "איך זה מרגיש?", עד ששכחתי בכלל מה זה.
לחיות בלי להרגיש כלום, זה בערך כמו להסתובב כל החיים שלך עטוף בקונדום בלי לאפשר לשום דבר ולאף אחד לחדור פנימה. לא נהניתי משום דבר שעשיתי ואף אחד לא ריגש אותי.
מתישהו ניתוק הזה נמאס עליי ונזכרתי שמישהו פעם לימד אותי שאם מזייפים מספיק פעמים, בסוף נתקלים בצליל הנכון. ככה התחלתי לזייף בכל מיני דרכים. הלכתי להצגות כי זה משהו שפעם אהבתי. הלכתי להופעות כאילו אני מאוהב בזמר ההוא או בזמרת ההיא. קיוויתי שיום אחד אני באמת ארגיש משהו. בטור "אז תגיד חיובי" אחד המגיבים כתב שאני אדם מנותק ושעשיתי סקס לא מוגן כדי להרגיש משהו. אכן דרך מטופשת להרגיש, אבל בדיעבד אולי באמת זה מה שרציתי שיקרה.
וכמו שיעור שבסופו יש מבחן. פגשתי אותו במדריד במהלך נסיעת עסקים. בחור בן 28, צעיר ממני בעשר שנים, שנראה כמו חתיך ששייך לליגה שנמצאת כמה ליגות מעליי; יפה תואר שלא דובר מילה באנגלית ואני לא דיברתי מילה בספרדית ועדיין "He had me at Hola". איך שלא הסתכלתי על המפגש בינינו, כל הפרטים הטכניים היו נגדי ואמרו לי שזה חסר סיכוי. לפרטים הטכניים הצטרפו גם אנשים סביבי שטרחו להזהיר אותי, שאני פותח את הלב שלי מהר מדי ורוב הסיכויים שזה לא יעבוד, והמחשבות החלו לחלחל "למה לעשות את זה לעצמי?". כדי לשכנע אותי שהם צודקים, המשקיעים גם זרקו פנימה "הוכחות" מסיפורים דומים מהחיים שלהם עם סוף קורע לב, כדי שאבין.
מה שמדהים הוא שכולם, כולל כולם, התעניינו בפרטים הטכניים ואף אחד לא שאל אותי את השאלה "איך הוא גורם לך להרגיש?". היום, בחלוף הזמן, אני מבקש סליחה מכל אותם אנשים שלא הקשתי לאזהרות שלהם והרשיתי לעצמי להרגיש ולא להבין.
זה בסדר, אני לא עד כדי כך נאיבי. אני יודע שעבודה קשה מאוד לפנינו ויש מצב שאחד מאיתנו יתעייף בדרך. יחד עם זאת, אני נאיבי מספיק כדי שלאפשר לכל הטוב הזה להיכנס לחיים שלי, גם אם יום אחד הוא ייעלם כלעומת שבא.
אז למה לי בכלל אתם שואלים? זה בערך כמו לשאול, אז למה לחיות? או כדברי ניקולס קייג' בסרט "עיר של מלאכים" - "I'd rather one touch of her hair, one kiss on her lips, then a life time without".