הייתי בן שמונה כששמעתי את אמא שלי אומרת לחברה הכי טובה שלה: "ראית את נמרוד? הוא הילד הראשון שלי שלא רזה". היא כמובן התכוונה רק לטוב, אך לא ידעה שבאמירה הזו תחרוץ את גורלי בגורל הפרעות האכילה בשנות התבגרותי. לחברה סביבנו יש כוח עצום בעיצוב האישיות שלנו, לעיתים היא אפילו מכתיבה לנו מי אנחנו או מי נהיה. ההורים שלי ממש לא רצו שאהיה אמן, אך זה לא מנע מהם להחליט לשלוח אותי לבית ספר לאמניות, שם למדתי לעשות פוינט ולפסל בחימר, לפני שידעתי להשתמש בבדידים ולפני שהבנתי מי היה משה רבינו. הייתי הילד המעורבב, זה שניסה להיות חלק מכל המחנות ולעיתים גם להוביל מחנה בעצמו, רק כדי להרגיש כוח. הסביבה אפשרה לי להגיע לבית הספר עם ג'ינסים מתרחבים ובנדנה אדומה על הראש, וכל זה מבלי שאף אחד ישאל מי אני ומה אני.
בחטיבת הביניים הכל השתנה. נושאי השיחה בהפסקות התחלפו מלרוץ מסביב לכל החצר, מלשחק תופסת גובה ולשיר שירי פתיחה של אופרות סבון ישראליות, לדיבורי הנוער שבינו לבינה, מי עישן, מי שתה, מי כבר לא בתול, מי הולכת עם פוש אפ ולמי יש ת'זין הכי גדול בשכבה. הייתי אבוד. הבנתי שאני אחר וכמעט זר בנוף, בזמן קצר גם הפכתי לשונה, "הרגיש", "החולמני", זה שמתלבש מוזר ומעביר את היום בעיקר בחברת בנות, מציירים שערים במחברות ומקשטים את היומן יחד. אף אחד לא שאל אותי אם אני הומו, אבל השיחה התנהלה כל הזמן מאחורי הגב שלי. ניסיתי להגיע לשיעורי ספורט, למרות שהשהייה במחציתם של נערים בני 14 בלי הנערות איימה עלי מאוד. ניסיתי גם לשחק כדורסל, ואפילו הדבקתי פוסטר קטן של אנג'לינה ג'ולי עם בגד ים קטן על הלוקר.
שקרים לבנים
היינו מציינים כל חודש לזוגיות שלנו, והייתי מכין יצירות של מלאכת יד אומנותיות עבורה. חווינו יחד בפעם הראשונה אהבת נעורים, היינו יוצאים לבאולינג יחד, רואים סרטים, שותים שמפניה, אוכלים פיצות ואפילו עשינו סקס. למאורע המיוחד נקבע תאריך מיוחד ביום מיוחד, שאליו התארגנו באופן יוצא מן הכלל. הלכנו יחד לסופר פארם ורכשנו כפול ממה שאנחנו צריכים, כאילו שהתכוננו לצלם סרט פורנו. הגענו אליה הביתה, נכנסנו לחדר, שמנו מוסיקה, כיבינו את האור, הדלקנו נרות ויצרנו "שטח עבודה סטרילי" ובטוח. על פניו לפחות.
הודות לגיל שש עשרה, אין שום אישיו בכלל סביב הסוגיה האם המערכת תהיה פעילה או לא. כשאתה נער הורמונלי בן שש עשרה, אתה צריך להתאפק לא לזיין את הכורסא של אמא שלך בעודך יושב עליה. זה היה קשה כמו לרוץ מרתון ביום חמסין, קצר יותר מפיהוק ומביך יותר מלהיתקע בשירותים ציבוריים בלי נייר טואלט. אין לי מושג איך לא סיימתי את הערב בקפיצה מהחלון כדי לא להצטרך להתמודד עם כל הסיטואציה.
אזרתי אומץ לספר לה רק אחרי שנתיים, כשכבר הייתי עמוק בזוגיות עם בחור, חי חיים אחרים לגמרי. היא לא הגיבה בקלות. בעיקר כששאלתי אותה: "איך לא ידעת? כולם ידעו", אבל בסופו של דבר הזכירה לי שתמיד הייתה יותר גדולה, חכמה ורגישה ממני. אבל לך תסביר שלך עצמך זה לא אפשרי להגיד במילים את מה שלחברה מסביב היה כל כך קל לזהות, כבר אז בפוינט הראשון שלך בכיתה ג'.
>> "הוא אמר 'בקטנה', וחדר אליי בלי קונדום"
>> למה אתה עדיין רווק? אנחנו יכולים להגיד לך