"אני חוששת שאתה מושך תשומת לב מיותרת עם הדרך שבה אתה מתלבש, נמרוד. אני דואגת לך ומפחדת ממה אנשים יחשבו או יגידו. למה אתה צריך את כל תכשיטי הכסף הענקיים האלו? זו איזו פרובוקציה?", שאלה אותי אמא שלי כתגובה לתמונה שאותה ראתה בדף הפייסבוק שלי. "למה חופש של אדם אחד הוא פרובוקציה בעייני אדם אחר?", שאלתי את עצמי, ואני כמובן לא מדבר על אמא שלי שכל כוונותיה טובות, אלא על אלו שגורמים לה לפחד עליי כל כך.
אני זוכר שהלכתי עם סבתא שלי לצפות בהצגה פעם. בסופה, ביציאה מהתיאטרון, היא אמרה לי: "אתה לא תאמין מה הזוג שישב על ידנו אמר. האישה אמרה לבעלה בהונגרית: תסתכל על הזקנה הזו ועל כל התכשיטים שהיא לובשת". "מה? למה לא הגבת לה מיד בהונגרית?", שאלתי. "נמרודי, אי אפשר לחנך את כולם וחוץ מזה שהתביישתי".
את כל שנות ילדותי והתבגרותי העברתי בצילה של סבתא שלי. היא ילידת הונגריה, עברה את שואת ההונגרים באושוויץ, עלתה לארץ ובנתה משפחה קטנה, ועל אף כל המהמורות שהחיים הציבו בפניה, היא מעולם לא איבדה את התיאבון לחיים ואת כל התענוגות שהם יכלו להציע. היא אהבה שופינג כמעט כמו שאהבה בני אדם, והייתה מתרצת כל קנייה של תכשיט חדש ב"אני איבדתי כל כך הרבה בחיים, שאני מרשה לעצמי לפנק את עצמי". סבתא שלי הייתה יודעת לפנק את עצמה ברכישה של כל דבר מוחשי שיכול היה להירכש, מחולצות ועד כורסאות, אבל ענף הקניות המועדף עליה מאז ותמיד היה ענף התכשיטים.
ילד של סבתא, על מה אתה חולם?
כשהייתי נשאר לישון אצל סבתא בילדותי, הייתי מצליח לזהות מתי הייתה יוצאת מחדר השינה שלה וחוצה את המסדרון בדרך לחדר האורחים כדי לבדוק אם אני ישן, רק על פי הצלילים של תכשיטי הכסף שלה. היה להם צליל כל כך ספציפי, שאי אפשר היה לטעות בו. לא פעם כפעילות של אחר הצהריים היא הייתה אומרת לי: "אולי תעזור לי לסדר את ארון התכשיטים שלי?", ואני היית עוזר, תולה את העגילים הגדולים, מסדר את השרשראות הכבדות ולעיתים גם מעז להשתעשע עם אחת מהן אל מול המראה. סבתא מעולם לא נתנה לי להרגיש שיש משהו משונה או לא טבעי במה שאני עושה, היא נתנה לי את החופש לשחק עם התכשיטים שלה, בדיוק כמו שנתנה לי את החופש להיות מי שאני. וכך, כשיצאתי בפניה מהארון בגיל עשרים, היא שאלה: "אתה מאושר?", ואמרה: "אז זה מה שחשוב", כשעניתי לה "כן".
סבתא שלי נפטרה בסוף קיץ 2012, ומלבד החלל הריק והגעגוע העצום שהיא הותירה אחריה, היא השאירה אוסף בלתי יאומן של תכשיטים. את רוב ימי השבעה העברתי בין חדר השינה של סבתא למרפסת, ובין סיגריה אחת לאחרת, מצאתי את עצמי פותח את קופסאות התכשיטים שלה. לפעמים סתם כדי ליהנות מריח הבושם המוכר שנדף מהם, ולפעמים רק כדי לבדוק כמוה, שהם כולם במקומם. על כל אחד מהם ידעתי להגיד בדיוק מתי, ואיפה ועם איזה אאוטפיט הייתה עונדת מה. כשאמא שלי אמרה לי: "אתה רוצה לבחור ולשמור לעצמך משהו מהדברים של סבתא?", לקחתי את אחת מהטבעות ששמתי את עיניי עליה כבר בגיל שמונה.
כשניסיתי להתגבר על הפרידה מסבתא והבנתי שהחיים לא ימשיכו כפי שהיו, למדתי ללמד את עצמי לזכור ולהרגיש אותה בדברים הקטנים. כך מצאתי את עצמי לראשונה מעז לתת ביטוי למשהו שתמיד היה חי בתוכי. העזתי לענוד לראשונה טבעות כסף, עגילים ושרשראות עם אבנים גדולות, והתירוץ שסיפקתי לאחרים ששאלו, או לפעמים גם לעצמי היה: "זה תכשיט של סבתא שלי". הרי על זיכרון מאנשים שאינם יותר, אף אחד לא יכול לעקם פרצוף, אפילו לא להרים גבה.
"אם היית מתלבש קצת אחרת, לא הייתי מנחש בכלל שאתה גיי"
עם השנים פיתחתי בעצמי את אותה אהבה לתכשיטי כסף שהייתה לסבתא שלי, ואת רעש הצמידים המוכר כל כך שלה, התרגלתי לשמוע בוקע החוצה מזרועותיי שלי. החלטתי החלטה מודעת שלעולם לא ארגיש שהם מספקים לי סיבה להתבייש בהם, כשם שאני בוחר שלא להתבייש בעצמי. בגדים אני קונה לרוב רק במחלקות הנשים, ורוד הוא בין הצבעים המועדפים עליי, יש לי יותר עגילים מגרביים, ואני לא מבין איך גברים לא הבינו שאין דבר נוח יותר מללבוש מכנסי טייץ.
לא פעם אני שם לב שאנשים מסתכלים עלי בעיניים תוהות. יש את אלו הבוחנים מכף רגל ועד ראש, עוברים עם עיניהם על מכנסי הסקיני הצמודים שלי, על הכפכפים המנצנצות ועל החולצות שמסגירות באופן מובהק שנרכשו במחלקות הנשים. יש את הנרתעים, יש כאלו שמתלבש להם חיוך קטן בזווית הפה, ספק תמים, ספק של ניסיון לפענח, ולפעמים יש גם את אלו שניגשים ואומרים: "וואו, מאיפה הטבעת הזאת?".
חבר טוב וסטרייט מאוד שעובד יחד איתי בתיאטרון אמר לי: "אתה יודע, אם היית מתלבש קצת אחרת לא הייתי מנחש בכלל שאתה גיי". חייכתי אליו בחזרה ותהיתי אם בלי לדעת אני עושה לעצמי שירות מוטעה בדרך בה אני מתלבש, ועל ידי כך נותן לאנשים אחרים לשפוט אותי על סמך המראה החיצוני שלי, עוד לפני שניתנת להם ההזדמנות לשמוע אותי אומר "שלום". אבל אז הבנתי ונזכרתי, אני מתלבש בשביל עצמי ועונד איזה תכשיטי כסף באיזה גודל שמתחשק לי, כשם שאני חי את חיי בדרך בה בחרתי לחיות אותם, מבלי לפחד אף פעם מה אחרים יגידו או יחשבו. אז יהיו שירימו גבות, יהיה מי שיקרא לי מוחצן ויהיו גם מרחיקי לכת שיחליטו לכנות אותי "קוקסינל".
>> "בסוף הוא אנס אותי, בלי קונדום ובלי סיכוך"
>> "אמרתי לו שזה כואב, אבל הוא פשוט המשיך לחדור"
>> "התעוררתי בשירותים של המועדון עם מכנסיים מופשלים"
בסופו של יום, אני יודע את האמת - אני אוהב שופינג, אני אוהב בגדים, אני אוהב תכשיטי כסף ואולי מעל הכל - אני פשוט הנכד של סבתא שלי, ואם לה לא הייתה בעיה שאני מודד את התכשיטים שלה בגיל שמונה מול המראה, לאף אחד לא צריכה להיות בעיה שאני גם עונד אותם היום.
