פגשתי אותו ולא רציתי לעשות איתו כלום, אבל הרגשתי כל כך רע להגיד לו 'לא' ולעצור. חשבתי לעצמי: "יאללה, נו מה הסיפור? אנחנו שנינו כאן כבר, כולה סקס, מחר כבר לא אראה אותו יותר בחיים". קרה לכולם, לא?
ילד הולך לאיבוד דרך מרפסת
בגיל 15 מצאתי עצמי חי את החלום. הייתי הילד הקטן של אמא ואבא, מעליי שני אחים, האחד בתהליך התחזקות והשני בצומת שאחרי שירות קרבי שואל עצמו "מה עכשיו?". הרגשתי כאילו אני ההבטחה. הייתי תלמיד מחורבן, אך עם תשוקה ורצון לנסות. ההורים מימנו לי שיעורים פרטים בכל מקצוע שרק אפשר, ושפכו כסף כדי שאצליח לעשות את מבחני הבגרות, שהיום היה יכול להספיק לקניית דירה חדר וחצי פלוס מרפסת במרכז תל אביב. המורות אהבו אותי, כי הייתי חוצפן בעל חן, הילדים הסתכלו עלי כעל הילד המוזר שלומד תיאטרון עם הבנות, ישן בשיעורים, ספק גיי, ספק רגיש מדי, ומנהל בית הספר שתפס אותי כמה פעמים מעשן סיגריות מאחורי אולם הספורט, ראה לנכון "להעניש" אותי בכך שהפך אותי לכוכב הבלתי מעורר של טקסי יום השואה, יום הזיכרון, יום רבין, אפילו יום ירושלים.
הייתה לי חברה, היא הייתה יפה נורא וחשבתי שכך אני מממש את הפוטנציאל שהיה טמון בי, או לפחות הופך את ההורים שלי למרוצים וגאים. לא היה אז סמארטפון, הסקיני ג'ינס עוד היה רחוק מלחזור, היו לי קוצים בשיער, מלא חצ'קונים על הפנים וכמה קילוגרמים מיותרים שהתווספו סביב הצוואר והמותנים. מפה לשם, בגיל 17, כבר לא הייתה לי חברה, גם לא חצקונים והתחלתי להתרועע עם גברים, רובם היו מבוגרים ממני, חלקם בשנה וחלקם בעשור. ייתכן שחיפשת דמות אב, אח גדול, או שסתם הייתה לי אובססיה לאנשים בעלי סמכות שאומרים לי מה לעשות ואיך. היו לי גבולות ברורים שניסיתי לשמור עליהם ולצד זה יצר הרפתקנות של חתול בית, כזה שיושב כל היום על הספה ושותה חלב, אך מנסה לקפוץ דרך החלון החוצה בכל פעם כשיונה עוברת. רציתי לטעום ולחוות כל מה שהחיים יכולים להציע. וכך עשיתי.
אהבה או סקס? מה ההבדל?
תמיד האמנתי באהבה, ומבחינתי סקס תמיד היווה תוצר של רגש. היה לי משונה להבין איך עלי להתמסר ולתת מעצמי או את עצמי בידיו של מישהו מבלי שאני - או גרוע מזה - הוא מרגיש אלי משהו. מבחינתי, אתרי ההיכרויות היו גן שעשועים שאפשר לשחק בו, וללכת ממנו הביתה כשנהיה מאוחר או כשאיבדתי עניין. ובכל זאת, כשחציתי את חומות האינטרנט למפגשים אמיתיים, המטרה מבחינתי תמיד הייתה נעלה וגדולה יותר והיא לא הייתה סיפוק מידי, אלא חיפוש אחר אהבת אמת. הייתי אלוף המשחקים המקדימים, ידעתי איך לשחק איתם ולהפעיל את הכפתורים הנכונים, ואז לעצור ולברוח ברגע המתאים, כשכבר לא רציתי, או כשידעתי שרחוק מכאן אני כבר לא רוצה ללכת. אם לגרום למישהו כאב ביצים היה פשע, אז אני הייתי קרימינל גדול.
אף פעם לא פחדתי לומר 'לא'. כשנפגשתי עם מישהו ואחרי כמה דקות של שיחה הבנתי שהוא אינו פוטנציאל ארוך טווח, ידעתי יפה להתנצל, לומר שלא מתאים לי וללכת. תמיד כשנשאלתי באטרף מה אני מחפש, הייתי עונה: "מישהו שישמור עלי". את חלק מהבחורים זה היה מדליק בדרך שלא אליה התכוונתי, אחדים מעולם לא החזירו תגובה, אחרים היו משיבים "גם אני" והיו כאלו שגם הציעו כסף באופן קבוע, שרק אגיד שאני מוכן לשבת אצלם בסלון מהבוקר עד הערב ושהם כבר ידאגו "לשמור עלי".
הוא הבין אותי לא נכון, חייך ושאל אם מתחשק לי לקפוץ אליו כי הוא גר קרוב, ושאם ארצה אוכל להישאר לישון. היססתי לרגע ואמרתי לדני שובבני, שאני מצטער אבל לא מעוניין. דני שתק, היה נראה לא מרוצה, המלצרית חזרה ואמרה: "תודה לכם, לילה טוב חמודים". נפלט לי גיחוך מתנשא וחשבתי: האם היא אמרה חמודים כי אנחנו הומואים, כי הסיקה שאנחנו זוג, או שאולי רצתה לעזור לדני? דני שאל אותי אם יש לי כמה שקלים לטיפ וגרם לי להתחרט שבכלל טרחתי להתקלח לפני הדייט. עניתי שכן, נפרדנו בלחיצת יד מביכה וכל אחד מאתנו המשיך לחייו. הוא ככל הנראה התבאס, חזר הביתה ועשה ביד. אני הייתי מבסוט שלמדתי להגיד 'לא'.
היום אני בזוגיות כבר מעל לשנה, עם האריק שלי. הוא לא נסיך, אבל לפחות יש לו דפוסי התנהגות וניחוחות אירופאים. גם אותו אגב, פגשתי באטרף, אני די בטוח שהוא רצה להזדיין, אני הכרחתי אותו לשתות בירה לפני. אין חוקים, יש לדעת להיות נאמן וקשוב לעצמך.
>> "בישיבה מי שעושה דבר כזה הוא מת"
>> טרנסג'נדר מפתיע את העולם בתמונת לפני ואחרי