אין ילד שלא שונא את הוריו בשלב מסוים של חייו. הסטטיסטיקה מראה כי זה לרוב קורה איפשהו בין גיל 15 ל-18. אבל בסופו של דבר כולנו מוצאים את עצמנו מתפכחים מהבעיטות שבעטנו, לומדים לקבל את עצמנו, ואז גם את הורינו. לי זה לקח הרבה יותר זמן. גדלתי בבית מחבק ומכיל. הוריי שניהם אנשי רוח, שהמונח "חופש" עבורם הוא מעבר לדרך חיים. באמא מעולם לא בעטתי, היא תמיד הייתה הדמות ההורית הקרובה אלי, לאבא לעומת זאת עשיתי את המוות.
כשנולדתי אי שם בתחילת שנות התשעים, היה כבר אבי שחקן מהמובילים והפופולריים ביותר בישראל. הוא שבר חוזים ועבר מתיאטרון לתיאטרון, מהפקה להפקה, רק על סמך התפקידים הטובים שהציעו לו. הוא היה עסוק עד מעל לראש, חצה את גיל ארבעים, הספיק להתחתן, להתגרש, להתחתן שוב, לבנות בית ולהיות אבא לשלושה זכרי אלפא.
במשך שנים אחרי הגעתי לעולם הטחתי בו שמבחינתו אני רק טעות של לילה, שאני עול, שבשבילי כבר לא נשאר לו כוח. אני זוכר איך היה לוקח אותי מהגן על האופניים ושר לי "אצא לי אל היער לפגוש את הקוקית", ולימים כשהייתי מתעקש לבוא איתו לתיאטרון ולשבת בצד הבמה ולצפות בו משחק, היה מסתכל עלי בפנים חסרות הבנה, ושואל: "למה אתה רוצה לבוא איתי? אין לך משהו טוב יותר לעשות?".
שנים הערצתי את אבא שלי, לא על האבא שהוא, אלא על הבן אדם שהוא. לקח לי שנים להודות בזה בקול, בטח שבפניו. כשהתבגרתי וגדלתי, מידרתי אותו כמה שיכולתי מחיי, כיניתי אותו "זקן שלא מבין כלום ושאי אפשר לנסות ולדבר איתו". לרוב המפגשים היחידים ביננו התרחשו בארוחת ערב משפחתיות או במכונית שלו עם המזגן המקפיא והמוסיקה הקלאסית, כשהיה לוקח אותי ממקום למקום. אבא לא ידע דבר על חיי שלי ומשום שאף פעם לא שאל, אף פעם לא חשבתי לשתף.
היציאה הקשה והמורכבת ביותר מהארון הייתה מולו. את אמא הושבתי על הספה כשהייתי בן 17 לשיחה המפורסמת של "אני צריך לספר לך משהו ואל תספרי לאף אחד". לאחי האמצעי זו לא הייתה בעיה לספר, וכשסיפרתי לסבתא שלי היא הייתה הראשונה שגרמה לי להרגיש שלהיות הומו זו לא בעיה, כל עוד אני שלם ומאושר. כמעט שלוש שנים שמרו כולם את הסוד הגדול שלי מפניו של אבא, בתירוצים שאני סיפרתי לעצמי ולהם שכל עוד אין לי בן זוג רציני, אין סיבה שהוא סתם יהיה חרד ומודאג בקשר אלי.
"הפחד הגדול ביותר של אבא היה שאשאר לבד"
אבא שעובד בתיאטרון, היה מוקף במשך שנים בסביבתם של הומואים מכל הסוגים, ויחד עם זאת, לא הסתיר מעולם את הסלידה שלו מנטיות מיניות כאלו ואחרות. כשהגיע הרגע והבנתי שאין סיבה שאמשיך להסתיר, הפלתי את המשימה על כתפיהם של אמי ואחי. הם לקחו את אבא לבר על חוף הים, וכשהיה שתוי ורווי אלכוהול, סיפרו לו שבנו הצעיר מבין ארבעת בניו גיי. אני זוכר שהייתי בבית, החזקתי את עצמי שלא לטפס על הקירות והתאפקתי שלא לקפוץ מהחלון מרוב מתח.
אבא הגיע הביתה, חלפנו אחד על פני השני, הוא היה נבוך מדי מכדי להגיד משהו, ואני הייתי נבוך רק מעצם היותי חי. אבא קיבל אותי, ואת העובדה שיהיו לי חיים שונים ממה שתכנן וחשב עבורי. כשאזרנו שנינו את האומץ להחליף כמה מילים על הנושא, אבא אמר לי שהוא דואג, לא בגללי, אלא מהאנשים שנמצאים שם בחוץ. הסברתי לו שאני אומנם מטומטם, אבל שיש לי מנגנון זהירות ואינטואיציה חזקה לאנשים ולמצבים.
אבל הדאגה הגדולה ביותר של אבא, היה הפחד מכך שאהיה לבד וגרוע מזה, שביום מן הימים, לא תהיה לי משפחה משלי. לימים כשאבא הכיר את בן זוגי דאז, הבנו שנינו שכשיש עוד פנים לשד, הוא לא מפחיד כל כך. עם השנים בגרתי וגדלתי, ולא פעם השמעתי באוזניו של אבי את הרצון שלי לזוגיות, להתמסדות, למשפחה ואפילו לילדים.
"אני אוהב את כריסטוף כמו בן", אמר לי אבי, ואני הסתכלתי בעיניו והתמלאתי דמעות למראה האיש בן השבעים שבגללו אני כאן, אוהב אותי, את בן זוגי עם השיער הארוך, את קעקועיו ואפילו את הכלב הקירח שלו. לומד לכבד ולהעריך ולהשאיר מאחור את כל מה שלא רלוונטי, רואה איך הוא מקבל אותי ואת החיים שבחרתי לעצמי בזרועות פתוחות. רואה איך לאהבה מבחינתו אין חוקים, או גבולות, איך בשבילו אהבה היא אהבה והיא טהורה ואמיתית.
"גם לי מגיע להיות אבא"
שבועים קשים ועמוסים עברו על הקהילה הגאה בישראל. בג"ץ, השרה שקד, השר כץ, סערת האימוץ, הפגנות, פוסטים, יציאות מהארון ומיד אחרי כל זה הגיע המוות הטרגי של האבא הכי גאה במדינה - אמיר פרישר גוטמן. לא יכולתי להתכחש לרגשותי שהחלו לבעבע, מעבר לתסכול מהמדינה והכאב על מותו של אמיר, לראשונה בחיי הרגשתי שאולי לא רחוק כל כך היום, בו אעשה את המעשה המטורף והמשונה ואחליט שהגיע הזמן לקחת על עצמי את האחריות הגדולה ביותר עד סוף ימי חיי, ולהביא אדם נוסף שצריך לדאוג לו לעולם הכל כך לא מושלם הזה.
וכך מצאתי את עצמי, יחד עם כריסטוף, עם הקהילה הגאה כולה ועם עוד כל כך הרבה אחרים, נאבקים למען אחת מהזכויות הבסיסיות הניתנות לנו מרגע הגיענו לעולם, רק מעצם היותנו בני אדם והיא להיות הורה, או אולי אפילו יותר גדול מזה ויותר פשוט מזה - הזכות לאהוב ולתת אהבה. וכמה שמדהים זה לאהוב. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את הזכות הזו, כשם שאף אחד לא יכול להגיד לנו להפסיק לנשום.
>> "אתה ואבא ינאי תתנחמו זה בזה"
>> 18 סלבס שלא ידעתם שההורים שלהם להט"בים
>> "בגלל שגדלתי לאימהות מדהימות, חונכתי לפתיחות וקבלה"
אני אוהב את אבא שלי, על כל מה ומי שהוא. אני לא יודע אם אוכל להיות אבא טוב יותר ממנו, או לתפקד אחרת כהורה, אבל ללא ספק אני יודע שאני רוצה לראות אותו מחובק על ידי ילדיי בבוא היום.