הנה הגיע הזמן הזה בשנה אחרי כל החגים, בו דגלי ישראל שנתלו לחגיגות העצמאות מתחלפים בדגלי הגאווה, כרזות ופוסטרים המכריזים ומתריעים על אירועים כאלו ואחרים ממלאים את כל רחובות תל אביב שטופת השמש, וכל בר או בית קפה שמכבד את עצמו, דואג לעדכן את לקוחותיו שהוא לוקח חלק באירועים הגאים. גם אני מצאתי את עצמי עסוק ומרגוש מחגיגות הגאווה המתקרבות, כזה אני - הומו תל אביבי אחרי הכל.
שבוע הגאווה הוא למעשה השבוע שלנו. לא תמיד חשבתי ככה ולא תמיד העזתי להודות בזה בקול, אבל הוא למעשה השבוע היחיד בשנה, בה בתוך תל אביב הגאה וגם מחוץ לה אנשים מנסים להראות את היכולת שלהם לקבל ולהכיל את הקהילה הגאה, ואף להצטרף למאבקם הצודק. לכל עיר גבולותיה ולכל עיר הבעיות שלה, וכמו העיר עצמה גם לתושביה, הגאים ואלו שאינם, הקונפליקט הפרטי שלהם סביב מצעד הגאווה ומה הוא מסמל או מהווה עבורם. אבל השנה נחשפתי אל אלו שמשתייכים לקהילה הגאה, ובאותו הזמן לא רוצים להיות חלק ממנה.
מצעד הגאווה הוא כמו יום בחירות
לקח לי שנים רבות להבין את חשיבתו של מצעד הגאווה. גם אני כמו רבים אחרים, נהגתי לפחד ולהירתע ממנו, אחר כך גם להיות מסויג ומנוגד. במצעד הראשון, אליו אספתי את האומץ ללכת הייתי בן שבע עשרה, לבשתי גינס קצר וחולצה אדומה ועם קופסת מלבורו לייט, משקפי ריי באן וחמישים שקל מזומן בכיס, עליתי לבד על אוטובוס לתל אביב. מתתי מפחד לספר למישהו שאני נוסע, ופחדתי אפילו יותר שאפגוש מישהו שאני מכיר. ירדתי בתחנה על קינג ג'ורג' קרוב לגן מאיר, וכשהגעתי אליו חציתי את הכביש לצד השני והתיישבתי על הספסל. קמתי ממנו רק שלוש שעות אחרי, כשההמון כבר עזב, הפעם לא הייתי צריך לחצות את הכביש, רק לעלות על האוטובוס הראשון שהגיע.
חמש שנים לאחר מכן, בגיל עשרים ושתיים, חזרתי בפעם השנייה בחיי למצעד. הפעם לא לבד והפעם בעיקר לא מפוחד וכמו הומו טוב, כזה שניסה לקום לעשות כפיפות בטן לפני. מצאתי את עצמי יושב בדירה מעופשת בתל אביב, שחלונותיה פונים אל בוגרשוב, וכשההמון חצה מאותו גן מאיר - יצאתי נטול חולצה עם שרשרת פרחים של הוואי, לזרוק קונדומים עם מים על כל מי שעבר מתחתיי. בשנים שבאו אחרי, בין אם רציתי או לא, גיבשתי בתוכי עמדה מסויגת. "אני לא צריך לצעוד כדי להיות גאה", אמרתי לכל מי ששאל ולפעמים הייתי מוסיף ואומר: "זה לא יותר מתהלוכה רועשת וראוותנית". היום כמובן, אני חושב ומאמין אחרת.
בשבילי כל יום בו אני חי על כדור הארץ הזה, ואולי ספציפית במדינה הזו, הוא יום גאווה. בעצם זה שאני קם בבוקר ויוצא אל הרחוב, אני מוחה. בעצם העובדה שאני מנהל מערכת יחסים עם גבר, איתו אני צועד יד ביד באמצע הרחוב, ובכך מראה לעולם כי אין בי בושה על מה ומי שנולדתי להיות. אני צועד בדרך שלי ואני צועד בה בכל יום, כי כל דבר שאני עושה בחיים שלי הוא מבחינתי למען אותה מטרה אחת ויחידה ששווה להיאבק ולחיות למענה, וזו הזכות לאהוב באופן חופשי את מי שהלב שלך בוחר לאהוב.
אל תשאל מה הקהילה עשתה בשבילך, תשאל מה עשית בשביל הקהילה
אני מאמין במחאות ובעיקר במוחים. עבורי מצעד הגאווה הוא בין המחאות החשובות ביותר שיש לנו כחברה, כקהילה, ושלא נאמר כמיעוט. מצעד הגאווה אינו ניסיון התגברות על פחד, הוא לא פריקת כל עול, הוא לא רק ראוותנות, הוא לא באמת מתרכז סביב לבוש קצר והרקדה באמצע הרחוב - הוא מחאה שמטרתה להראות ולהזכיר למדינה שלנו ולכל מי שחי בה, שאנחנו כאן ושמגיעות לנו אותן הזכויות שמגיעות לכל אדם. אפשר שלא להסכים עם הדרך, אפשר להאמין שישנן דרכים נוספות ואחרות שאפשר לפעול בהן וצריך לפעול בהן, אבל אי אפשר ואסור להפנות לו את הגב. זה השבוע שלנו, זה החג שלנו, ואם אנחנו לא נפעל ונעשה למען עצמנו, לא נוכל לצפות מאחרים לפעול למעננו.
>> 10 סלבס ישראלים גאים - 10 עשורים של גאווה
>> נטע ברזילי מדגמנת גאווה עם ביוטיפול קריצ'רז
>> "אם לא נקבל זכויות, נחרים את האירוויזיון בארץ"
תכננתי לראיין עשרה חברי קהילה ידוענים ולשאול כמה שאלות על מצעד הגאווה ועל איזה חלק, אם בכלל, הם לוקחים בו. כולם סירבו לענות לשאלותיי, רובם גם דאגו לציין שאינם לוקחים ולא לקחו חלק במצעד מעולם. תהיתי מה גורם לאותם אנשים, שגאים בנטייתם המינית וחיים מחוץ לארון, להרגיש תחושת הניכור והאיבה כלפי המצעד עצמו. "אני אדם פרטי מדי בכדי לענות על השאלות האלו", השיב לי חבר. "מעולם לא הלכתי למצעד", אמר אחד אחר ולזה שאמר לי "אני מעדיף שלא להיות מזוהה עם הקהילה הגאה", כבר לא התאפקתי ועניתי: "אבל כולם יודעים שאתה גיי".
תל אביב היא אכן עיר גאה. התושבים שלה גאים לחיות בה, לאו דווקא אם הם משתייכים לקהילה הגאה. אבל כמו שחשוב לצעוד בתל אביב, חשוב לצעוד בירושלים וחשוב לצעוד בכפר סבא וחשוב לצעוד בכל מקום אחר, בו ישנם אנשים שרוצים וצריכים לקחת חלק בדרישת הזכויות הבסיסיות המגיעות לקהילה הגאה. "זו לא הדרך לקבל זכויות", אומרים אנשים שבאמת ובתמים מאמינים בשוויון זכויות לקהילה הגאה, לעיתים אף כאלו שמשתייכים אליה בעצמם. ומנגד ישנם "האחרים", אלו שיגדירו את מצעד הגאווה כ"מצעד התועבה", ינסו לאיים באלימות, ויזכירו לנו שוב ושוב כי הקדוש ברוך הוא כינה אותנו "חוטאים". אנחנו לא צועדים עבור מי ששונא אותנו, אנחנו צועדים עבור עצמנו, ואת עצמנו אסור לנו לשנוא.
אפשר להגיד כמעט הכל על מצעד הגאווה, והוא אולי לא הפיתרון האידיאלי הטוב ביותר להשיג ולשנות את פניי החברה, או את זכויותיהם של חבריי הקהילה הגאה, אבל זה מה יש. הוא בכל זאת הזדמנות חד פעמית שניתנת לנו, יום אחד בשנה, להראות לכולם שאנחנו כאן כדי להישאר, כאן כדי להיאבק. אולי המצעד הוא לא הפיתרון האולטימטיבי, אבל הוא כן משהו להמשיך ולהיאבק למענו, כי בין אם תצעדו השנה או לא, יש לנו על מה להיאבק, יש לנו מה לדרוש.