בגיל 12 לקח אותי אחי הגדול לחדר, סגר את הדלת ונעל אותה מאחוריו. הוא שלף מתוך חולצתו מגזין פורנו, הגיש לי אותו ואמר: "קח, שיהיה לך, תחביא את זה מתחת למיטה". הייתי בהלם, הפכתי ללבן כמו הקיר והמילים נעלמו לי מהפה. הוא זיהה את המבוכה שלי או לאור הסיטואציה, או לאור רגליה הפסוקות של הבחורה הבלונדינית על השער. "כשהייתי בגילך מאוד פחדתי מזה שאולי אני אחר, חששתי שאולי אני אוהב בכלל בנים, אתה חושב את המחשבות האלו לפעמים?", הוא שאל. "מה פתאום!", עניתי מבלי לחשוב בכלל. השיחה הסתיימה, ואני דחפתי את חוברת הפורנו כל כך עמוק מתחת למיטה שלי, שגם אלוהים לא יכול היה להגיע אליה.
14 שנה מאוחר יותר, התקשרתי אל אחי הגדול, אותו אחד שהיה כל כך ליברלי ופתוח אז, ואולי האחד שזיהה לפני כולם, אפילו לפניי, מי ומה אני. אמרתי לו שאני הומו והוא ניתק לי את הטלפון בפרצוף. הוא לקח את האינפורמציה הזו ודחף אותה כל כך עמוק מתחת למיטה שלו, מהפחד שהאלוהים שבו הוא מאמין ואותו הוא עובד בהתמדה ונאמנות בעשור האחרון, לא יראה ולא ישמע על החטאים של אחיו הצעיר. מאז לא דיברנו, כבר כמעט שנה, הילדים שלו שואלים אותו מדי פעם "איפה דוד נמרוד?", והוא עונה להם: "הוא עושה שטויות ודברים לא טובים".
אם אסתיר את זה מספיק חזק, אולי זה יעלם
הייתי בן 13 כשחוויתי אורגזמה בפעם הראשונה. אני זוכר שלא עשיתי כלום כמעט, זה פשוט קרה, אפילו בלי שהתכוונתי. לא הספקתי להעלות בעיני רוחי איזשהו פריים ספציפי וכבר הייתי אחרי המאורע, מחפש מגבונים לחים ומוודא שאף אחד מיושבי הבית לא שמע אותי בטעות. תקופה ארוכה אחרי, נמנעתי מהאקט. הוא הפחיד אותי והביך אותי. ניגשתי למלאכת היד שנית רק כמה חודשים אחרי, ניסיתי להבין איך אני אמור לרגש את עצמי ולהביא את עצמי לפורקן. סמארטפונים לא היו אז, גם לא מחשב אישי, היה מחשב אחד בבית, שאותו חלקה כל המשפחה. אנגלית לא ידעתי אז, ומנוע החיפוש ששמעתי עליו היה משהו שנקרא גוגל.
"אני חושב שאני אוהב בנים", "אני אוהב גם בנות גם בנים", "אני ביסקסואל", "אני נמשך לכל מה שיפה", "מדובר באהבה, לא בסקס", "אני אוהב בנים", "אני חושב שאני גיי", "אני גיי". בגיל 16 חייתי את שיא ההדחקה, המחשבה על לעבור חוויה אינטימית עם גבר לא עלתה כאופציה. לא נפלתי אל תוך הקלישאה של לדבר אל אלוהים באמצע הלילה ולהתחנן אליו שישנה את גזר הדין שלי, כי הייתי כל כך עמוק בארון בפני עצמי. אתה לא יכול להסתכל לאנשים אחרים בעיניים, גם אם זו אמא שלך ולומר לה "אני הומו", כל עוד אתה נמנע מלהגיד את זה לעצמך בין ארבע קירות.
אלוהים יצר אותי כמו שאני, אז מי אני שאתווכח איתו?
בגיל 17 בחור שעבד איתי בבית קפה ניגש אלי בסוף המשמרת ונישק אותי, בלי לשאול כלום. העפתי אותו ממני והלכתי הביתה. באותו הלילה לא ישנתי, בכיתי ואכלתי את עצמי מהמחשבה על כך שהפסקתי אותו, למרות שהתחושה הייתה כל כך נעימה. בבוקר שלמחרת קמתי כבן אדם חדש, הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שיהיו לי חיים לא קלים, אבל שהם יהיו קשים יותר אם אתכחש למי שאני. התחלתי את מסע היציאה שלי מהארון, השלב הראשון והקשה ביותר היה להודות בזה בקול בפני עצמי, אחר כך בפניי המשפחה, החברים ושאר העולם.
היום ממרומי גיל 26, אני מצר על כך שלא הייתה לי את האפשרות להיות יותר סלחן כלפיי עצמי; להיות פחות פחדן ולומר לעצמי שהכל יהיה בסדר ביום מן הימים. אני אני אדם שלם ומאושר שעומד מאחורי בחירותיו, כמו שכל אחד רשאי וצריך להיות. ובאשר לאחי הגדול, גם הוא מאושר ושלם, וגם הוא עומד זקוף על שתי רגליו מאחורי בחירותיו ודרך חייו. אין לי משהו נגד הדת, וחלילה אין לי משהו נגד אלוהים - יש לי משהו נגד קיצוניות, נגד חוסר שוויון וחוסר צדק. אני בטוח שהעולם הזה יכול היה להיות מקום טוב הרבה יותר, אם היינו חיים את חיינו ונותנים לאחרים לחיות את חייהם.
>> "הומואים חושבים שאנחנו בארון"
>> "הוא אמר 'בקטנה', וחדר אליי בלי קונדום"