אני קנאי. לקח לי הרבה שנים לקבל ולהשלים עם זה ובטח הרבה שנים להעז להגיד את זה בקול, בנוכחות עצמי וכמובן בנוכחותו של בן הזוג שלי. קנאה היא אחד היצרים הטבעיים והנפוצים ביותר אצל בני אדם, ובטח במערכות יחסים רומנטיות. כשמקנאים לנו, לעיתים אנחנו מרגישים מוחמאים, אבל כשאנחנו מקנאים לפרטנר שלנו, אנחנו שונאים אותו על כך שהוא גורם לנו לקנא, ונורא מזה, אנחנו בעיקר שונאים את עצמנו. מילדות אנחנו מתחנכים לכך שלהרגיש קנאה זה פסול ושלילי, וכמו שאף אחד מאיתנו לא רוצה להצטייר כאגואיסט או אנוכי, אימפולסיבי או נרגן, כולנו לא רוצים להיות קנאים.
כבר מעל לשנה וחצי שההונגרי שלי ואני חיים את האהבה שלנו בדרך לא מוצנעת. מהרגע הראשון לא הסתרנו ולא התביישנו לחשוף את הרגשות שלנו אחד כלפי השני וגם בפני העולם. שנינו מנהלים חיים חשופים ברשתות החברתיות, ומעולם לא חשנו בושה לפרסם תמונה שלנו מחובקים בתחתונים על חוף הים. אני שחקן תיאטרון הבימה וכותב, כריסטוף הוא עיתונאי, שף ובלוגר. עם הזמן למדנו למצוא את האיזון הנכון בין ארבעת הקירות של ביתנו הקטן בכרם התימנים לבין העולם שמתרחש בחוץ, על גבי המדיה הווירטואלית או במרכז שוק הכרמל.
אל תשא את המונוגמיה לשווא
בעקבות החיים הנראים לעין שאנחנו חיים כזוג הומואים תל אביבים מדתות שונות, הוזמנו על ידי שגרירות ספרד להתארח בשבוע הגאווה העולמי במדריד. חודש אחרי שקיבלנו את ההזמנה, קיבלתי את לוח ההצגות מהתיאטרון, והבנתי שלא רק שאאלץ לוותר על חופשה ספרדית על חשבון משלם המיסים הספרדי, אצטרך לאפשר לכריסטוף לטוס בלעדי. אם זה היה תלוי בי, הייתי שמח לכלוא את כריסטוף בבית. הוא אומנם לא היה רואה את אור השמש, אבל כנראה שהיינו רבים קצת פחות והכי חשוב, לא היינו שואלים אחד את השני ואת עצמנו שאלות לגביי אמון ונאמנות.
ייתכן שאנחנו שונים בנוף המקומי. ייתכן שאנחנו "עוף מוזר" בקהילה הלהט"בית ושאנחנו "עתיקים" גם במחוזות הסטרייטים, או שאנחנו נופלים לקלישאה שאומרת: "אתם עוד בהאני-מון שלכם", אבל אנחנו מונוגמיים. כשנפגשנו כריסטוף חיפש הנאות וריגושים, בעוד לי היה ברור שהספיק לי מהריגושים ואני מחפש רגשות. צללנו מהר מאוד אל תוך מערכת יחסים, שמרגע היווסדה דובר באופן גלוי, כי מבחינתי סקס הוא תוצר של רגש ושאת הרגש שלי אני רוצה לחלוק רק איתו. כריסטוף הסכים במילים ובתחושות, וחתמנו יחד ברית שמהיום נאהב אחד את השני ונסתפק אחד בשני. אבל האם ברית שכזו מרחיקה את הקנאה? התשובה היא כמובן: לא.
>> "הוא הומו שמתנהג כמו סטרייט, מתנהג נורמלי"
>> התאומים זאכאר: "אין הרבה ערבים הומואים גאים"
הקנאה פנים רבות לה. גם כריסטוף מקנא, בדרכו שלו ובדרך כלל לא מעז להגיד את המילה המפורשת. אולי בגלל שהמילה קנאה נשמעת אפילו נורא יותר באנגלית. הוא מקנא בכל פרטנר שלי לבמה, בטוח שכל מלצר שמגיש לי הפוך על סויה מפלרטט איתי, ושכל מי שאומר לי שלום ברחוב רוצה בעצם לזיין אותי. כשהוא מקנא הוא כועס עלי ועל עצמו, בעוד אותי הקנאה שלו משמחת. כשאני מקנא, הוא דווקא לא מוחמא. הוא מאשים אותי בחוסר יכולת לסמוך עליו, על עצמי ועל העולם. בסופו של דבר אני נשאר עם רגשות הקנאה שאוכלים אותי מבפנים ועם התחושה שאני כנראה אידיוט גמור.
"פן תעלוזנה בנות הערלים"
כריסטוף נסע למדריד. בלעדי. אני בלעתי את הצפרדע וכמו תמיד ארזתי בשבילו את המזוודה, אלא שהפעם השארתי מחוץ לתחום בגדי ים מסוימים שלא הרשתי לו ללבוש שלא בנוכחותי, והשתדלתי לבחור עבורו בגדים שלא יראו לעולם עד כמה יפה ואטרקטיבי הגבר (הפרטי) שלי. רגע לפני עזיבתו את הבית, בעודי מנשק את שפתיו שאלתי אותו אם הוא יבגוד בי. הוא אמר שאני קרייזי ושאין מישהו בעולם שיפה יותר או מעניין יותר ממני. ב-5 ימי השהות של כריסטוף בפסטיבל הגאווה במדריד, הייתי חסר מנוחה. בכל יום שאלתי אותו אם בגד בי, ציוויתי עליו לומר לי כמה ומי התחילו איתו היום, והאם הוא מצטער על כך שבחרנו בדרך מונוגמית. כריסטוף השיב בשלילה, להכל. תמיד.
רגע השיא והשפל היה תחרות "מר מדריד" אליה כריסטוף הוזמן, והתמונה אותה פגשתי בחשבון האינסטגרם שלו. ערימה של שלושים בחורים חטובים, חלקים, עם עיניים בהירות ושיער שטני, לבושים בספידו שלא מכסה חמישים אחוז ממה שיש להם להציע. הדם שלי עלה מקצות האצבעות כל הדרך עד למוח, שרתח, התעצבן ובעיקר קינא עד מוות. מתחת לתמונה כריסטוף הוסיף כיתוב: "תחרות מר מדריד, אף אחד לא יותר יפה או סקסי מהבויפרנד שלי נמרוד דגן". נרגעתי לרגע, עד שעשיתי זום אין לתמונה וראיתי שהקוביות בבטן של שלושים הדוגמנים על הבמה נראות לעין יותר מהקוביות הצנועות שלי, ושכנראה החבילה שלהם בולטת ומרשימה יותר בספידו משלי. התקשרתי אל כריסטוף ובפרץ של קנאה לא מרוסנת, הודעתי לו שהוא לא נוסע יותר לאירועי גאווה בלעדי. הוא נעלב שאני לא סומך עליו. אני התרגזתי עליו שבמקום להגיד לי כמה הוא אוהב אותי, הוא מחנך אותי שוב. הוא התעצבן שאני מתרגז ואני התעצבנתי שהוא מתרגז.
הוא הזכיר לי שאנחנו חיים במונוגמיה כי זה מה ששנינו רוצים. אמרתי לו שמונוגמיה לא מונעת קנאה, והוא אמר שמונוגמיה צריכה ליצור אמון. ניתקתי את השיחה במילות אהבה והתנצלות. תפסתי את הראש בין הידיים, החמאתי לעצמי על כך שאני מטומטם וניחמתי את עצמי בקלישאה: "קנאה היא עדות לאהבה". אני לא יודע אם אני יכול לקנא פחות או לא לקנא בכלל, אבל לאמון, ככל הנראה, לוקח זמן להיבנות.
מה שבטוח, לאירועי הגאווה במדריד שנה הבאה כריסטוף לא יטוס לבד. לא כי אני לא סומך עליו, רק כי אני אוהב אותו יותר מדי. יחי המונוגמיה.