"אבא שלך שחקן נפלא, אני מרחם עליו שיש לו בן הומו, הוא בטח מתבייש בך", "מזדיין בתחת", "אם היית אח שלי הייתי מוחקת אותך מהחיים שלי", "כתוב לך על המצח שאתה אוכל בתחת", "יא קוקסינל, הלוואי אתה והחבר הגוי שלך תעופו מהארץ שלנו", "תישארו בארון ואל תזהמו את הסביבה", "חבל שלא הרגו אותך בשואה, עוכר ישראל", "הלוואי יאנסו אותך ערבים", "מה אתה בוכה, מה אתה הומו?" - אז ברוך שעשני הומו, אחרת לא הייתי בוכה, או לפחות לא היה מותר לי. הרי בנים אינם רשאים לבכות, לא בציבור ולא אם אין לך סיבה מספיק טובה, כמו למשל סבתא שמתה.
אני בוכה מלא. למעשה, אני אוהב לבכות. אני בוכה מסרטים, משירים, מתיאטרון, מזיכרונות. אני בוכה מפחד וממחשבות על העתיד. אני בוכה משמחה, מרגשות, מאהבה. ולא כי אני הומו, אלא כי מותר לי, או כי לא אכפת לי. אני הומו, אני נמשך לגברים, אני אוהב גברים. אני חי עם גבר, אני אוהב אותו, אני חושב שהוא הדבר הכי יפה שהטבע ברא אחרי קורט קוביין והעיר לונדון. אני עושה מין, כזה שעושים הומואים, אני מאובזר בתכשיטים, צעיפים, תיקים, תכשירים, בשמים, קרמים ואני לא מתבייש בכלום.
כולם חוטאים בהומופוביה כזו או אחרת
הומופוביה היא חטא, ובעולם מתוקן הייתה נחשבת לעבירה פלילית. כולם חוטאים בהומופוביה כזו או אחרת, משלל סוגיה, משום שכולנו חוטאים בפחד מהלא מוכר, מהאחר. ישנם זרמים שונים של ההומופוביה, ממש כמו הדת היהודית, אחת מהן מתבטאת ברתיעה מהשהייה במחיצתם של הומוסקסואלים, שמא נכשל בלרסן את עצמנו ונשלח ידים לאזור חלציו של כל מי שמשתין בעמידה. הרי כאלו אנחנו, חיות מין, ללא מעצורים, ללא טעם וללא עקבות. אחריהם ישנם האנשים הדוגלים ב: "זה לא מפריע לי, אבל אני לא רוצה לראות את זה", כי אנחנו הרי ידועים ביכולת שלנו "להיראות". כולנו הרי עסוקים בלהחצין את המיניות שלנו ואת הגוף שלנו, ורובנו נוהגים להסתובב עם טנגה ורודה ונוצות טווס על הגב גם בהליכתנו לסופר.
הכל תוצר של פרימיטיביות ודעות קדומות, אך המסוכנת ביותר היא הקבוצה השונאת, זו שמשתמשת במילה "הומו" כמילת גנאי. אלו שמאמינים שלהיות הומו פירושו להיות חולה. הקבוצה הזו לוקחת על עצמה את מקומה של האלימות המילולית, שבחלוף הזמן, עם התגברות הבורות והחשיכה, עתידה להגיע לכדי אלימות פיזית.
ההומופוביה מקיפה אותנו ואוכלת את הארץ הזאת מבפנים. אנחנו אלופים בלשנוא, בלשפוט, בלגדף וללעוג. הומופוביה היא גזענות, היא שנאה טהורה ואין בה כל שוני מלשנוא מישהו רק על היותו מרוקאי או פולני. איך העולם בו אנחנו חיים, בו הדבר הקשה ביותר אחרי למצוא עבודה ופרנסה, הוא למצוא אהבה, לא הבין שאהבה היא אהבה ואיננה נמדדת או נבחרת על ידי מין ומגדר?
מי לעזאזל קובע מה היא נורמה?
"מכיר את החנות 'מוצצים'? אז ראיתי שם מלא הומואים מחכים בחוץ, הם לא מבינים שזה בגדי ילדים, הם חושבים שמקבלים שם מציצות בחינם". את זה שמעתי השבוע מאיש שהוא חבר, לא צעיר, שחקן, אבא, סבא, מתגורר וחי במרכז תל אביב. אדם ליברלי שמאמין בזכויות אדם, בשוויון, ייתכן שאפילו הצביע "מרצ" בבחירות האחרונות, וכנראה שגם הומופוב בדרכו שלו, או לפחות מלא בדעות קדומות, פרימיטיביות, אולי גם קצת טיפש, אבל הוא "רק" עשה בדיחה, בנוכחותי, או אולי יש לומר על חשבוני?
אנו חיים בחברה סטרייטית עם חוקים סטרייטים, ממשלה של סטרייטים, מערכת חינוך של סטרייטים, והכי נורא - דת של סטרייטים, שסולדת מכל מי שלא מקיים את כל מצוותיה, או חמור מכך, מפר את האסור.
שתיקה שמעודדת רצח
לקראת מצעד הגאווה האחרון בשנה שעברה בירושלים, נוצר רעש גדול, בעיקר עקב שחרורו של ישי שליסל. השרים הדתיים השמיעו את קולם והתקשורת נהנתה מהקרב עקוב הדמים והבלתי פוסק. רבים כינו אותנו אז (והיום) כסוטים וחולים, בעוד אותם רבים לקחו את רגליהם לירושלים לצעוד מאובזרים בסכינים. כשלושים חשודים נעצרו במצעד הגאווה בירושלים אז, מחשש לפגיעת האירוע, שמונה מהם נתפסו עם כלי נשק. אנחנו חיים בעולם שבו אהבה לבן מינך נתפסת כסטייה, בעוד כמחשבה על רצח נתפסת כיראת שמים.
הממשלה שלנו כיום מתבססת על דת ומדינה ובגדול, אם הפעם בחר משרד הפנים שלא לגרש אותי ואת בן זוגי מכאן, אז תהיה זו מלחמת האזרחים הבלתי נמנעת שתקרה בעשר השנים הקרובות ואם לא היא, אז העובדה שפנינו לקראת מדינה דתית לאומנית, המקדשת את הדת היהודית, דת שלא מאפשרת לי לחיות את חיי בכבוד שאליו כל אדם ראוי.
חברי הכנסת בקואליציה הנוכחית מעודדים הומופוביה, גם אם אינה עושים זאת בדרך אקטיבית, גם אם בוחרים בדרך פסיבית, להשתיק קולם, או אפילו להיעדר מהצבעות להצעות חוק היכולות לשפר ולהטיב ולו במעט את חייהם של הקהילה הלהט"בית כאן בארץ. מה שאינם לוקחים בחשבון חברי הכנסת, שגם בעצם שתיקתם, הם מעודדים הומופוביה, וכך גם מעודדים שנאה שבבוא היום גם תעודד או תוביל לרצח נוסף.