ביום שישי שלפני תחילת חג החנוכה קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי, בה היא בישרה לי שירון אחי הגדול החליק מגג ביתו בגובה של שישה מטרים, נחת על הגב והראש והוא בדרך לבית החולים אסף הרופא. מיהרתי לנתק, תפסתי את הראש בין הידיים וניסיתי להבין מה אני מרגיש, הופתעתי שאני לא פורץ בבכי, כי בדרך כלל הבכי והתקפי החרדה הם הפתרון לבעיית ה"אין פתרון", אבל הבכי לא הגיע. גלגלתי סיגריה, התיישבתי במרפסת הבית שלי, שכבר עמדה מקושטת ומוכנה לכריסמס, ומצאתי את עצמי מבליח מבין שפתיי "מגיע לו". אופס, נבהלתי בטירוף והזדעזעתי מעצמי. רגשות האשם התחילו לצוף והתחושה שמילאה אותי היא תחושת ההפסד הגדולה, על כך שייתכן שאיבדתי את אחי הגדול - בפעם השנייה.
>> הסלבס הגאים מציגים: הרומנים המסעירים של 2016
>> הטרור שהוביל לעוד התאבדות בקהילה הגאה בישראל
קוראים לי נמרוד דגן, נימי. כמעט בן 26, יליד הרצליה. אני גר עם בן זוגי כריסטוף והכלב שלנו אוזגה בשכונת כרם התימנים בתל אביב. שחקן תיאטרון "הבימה", בלוגר, אספן חומרים למגירה ומפנטז בלילות על פתיחתה של מסעדה טבעונית במרכז תל אביב (אה כן, אני גם טבעוני). יש לי אבא שחקן, אמא פסיכודרמטיסטית, אח מוזיקאי ואח חרדי. אחרי שנים של ניסיון להתמודד עם כל הבעיות האלו ועם כמה נוספות ועשיית שלום בתוך עצמי, מצאתי את עצמי מנסה לעשות שלום עם העולם שבחוץ.
כולנו יהודים וכל כך נחמדים
והנה, בבוקר יום שישי, בזמן שאני מנסה לפזז בבית ולהיות עקרת בית למופת; לשטוף את הכלים, לנקות ולסדר את הבית לקראת חגיגות הכריסמס הראשון שלי, כשברקע מתנגן בלופ "ווי וויש יו אה מרי כריסמס", אחי החב"דניק מועד ונופל. "מה שווה כל האמונה ועבודת השם אם אין מי שמגן עליך מלמעלה ברגע האמת", שאלתי את עצמי. ואז הבנתי, לא באמת איחלתי לו "מגיע לו", אבל קיוויתי, כמו שאני מקווה כבר שנים, שמשהו ישתנה, שעיניו יפקחו והוא יוכל לראות ולהכיר בי כאדם, כאחיו, ללא קשר לדת, לנטייה מינית או לדרך חיים.
אחרי שעות של המתנה בפרוזדור של "אסף הרופא" וכמה צילומי רנטגן ובדיקות פיזיוטרפיה, נשלח אחי חזרה לביתו בברכת שבת שלום. אמא שלי התקשרה להגיד לי שהוא בסדר, ולמזלו הוא נחת מהגג על ערימה של ספרי קודש. "סיבה טובה להתחזק יותר", מלמלתי מבין שפתיי. הבנתי שהתקווה התנפצה וככל הנראה בחנוכה הקרוב שוב לא נשיר יחד מסביב לשולחן "מעוז צור".
משפחה, גאווה ודעה קדומה
אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן צופה בסרטים הוליוודיים שמתרחשים בזמן הכריסמס. הרחובות המושלגים, המעילים הגדולים, הקישוטים שנתלים בבית ומחוצה לו, העץ המנצנץ ובעיקר המתנות. תמיד קינאת בחוגגי הכריסמס, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שהחנוכה שלנו, או ראש השנה וסוכות לא פחות טובים מהכריסמס שלהם ובאיזשהו מקום, קיבלתי את הגזרה שכל אדם והאלוהים שלו, כל אחד והחגים שלו. להם יש כריסמס ואני אסתפק בחנוכה. גדלתי בבית חילוני, עם חינוך חילוני ומסורת חילונית, אך יחד עם זאת, החגים היהודים קיבלו מקום של כבוד, יתכן ובעיקר לאור הכבוד שנתנו לסבא וסבתא יוצאי אירופה, ניצולי השואה, שעבורם לחגוג את החגים היהודים כאן בארץ האבות הייתה תמיד חוויה רגשית גדולה יותר מאשר הייתה בשבילי, צבר מפונק שכמוני.
עם השנים וההתבגרות חוויתי איך אט אט המשמעות מטשטשת, הזיקה לחגים מתרחקת ואחדים מהם אפילו נשארים מחוץ ללוח השנה שלך בתור אדם בוגר, כמו ל"ג בעומר, ט"ו בשבט או לעיתים אפילו פורים וסביב אותם חגים שנותרים איתנים, חוויית הפקקים בדרך אל ובדרך חזרה גוברת על הכול, ולאט לאט היתרון היחיד שהצלחתי להמשיך למצוא בראש השנה או בפסח זה מחיריהם הזולים של הבשמים וכיסויי המיטה. ואז פגשתי את כריסטוף.
אני נהנה מהיכולת שניתנה לי, לבחור לעצמי את מועדי החגים והשמחה שאותם אני רוצה לחגוג, ובסופו של דבר הכול מסתכם באותה הפואנטה של 'בואו נשב יחד מסביב לשולחן, נשיר שירים, נשתה אלכוהול ונאהב'. את אחי הגדול ירון לא הצלחתי להזמין ליהנות מעץ האשוח שעומד בביתי, גם לא אלך לבקרו בבני ברק ליהנות מאור החנוכייה שלו. כנראה שיש זמן לכל דבר, אבל כריסטוף ואני מתאמנים לקראת חג החנוכה הבא והוא יודע לשיר כבר חצי מ"באנו חושך לגרש". מי ייתן ויום אחד באמת נגרשהו.