שלוש שנים עברו מאז שתנועת MeToo התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים, וההאשטאג עדיין שימושי. האונס הקבוצתי המחריד של נערה בת 16 במלון הים האדום באילת פתח מחדש את הפצעים של פרשת הבריטית באיה נאפה, והרשתות החברתיות סוערות בדיונים על תרבות האונס בישראל וגדושות בווידויים נוספים של נפגעות תקיפה מינית.
בין שלל הפוסטים אפשר למצוא גם וידויים של גברים ששיתפו על הפגיעה שעברו, אך הם מעטים מאוד. רוב הגברים שהביעו את דעתם בנושא (ושדעתם לא מזעזעת) כתבו כאילו הוא נמצא מהם והלאה; כאילו הסכנה למצוא את עצמך בעמדת המוטרד, או בעמדת המטריד, מעולם לא נגעה בהם ולעולם לא תיגע. די מדהים, לא? אי אפשר לבקש הוכחה טובה יותר מזו לכך שכל הגברים, ממש כולם, צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם - וכנראה גם לעבור חינוך מחדש.
ומה בנוגע לגברים שעל הנייר אמורים להיות מודעים ורגישים יותר - גברים הומוסקסואלים? התרבות המינית שנבנתה במוקדי הקהילה הגאה (תל אביב רבתי) ידועה כפתוחה, פרועה ופעילה במיוחד. הסטטיסטיקה אמנם עצובה, אבל לפיה עדיין מתקבל על הדעת שלא חסרים בקהילה מקרים של הטרדות, תקיפות מיניות ואונס. אז איך זה שאנחנו לא שומעים על כך כלום - לא רק בחדשות, אלא גם ברשתות החברתיות.
כדי לענות על השאלה הזו יש להבין תחילה את הנסיבות שאפשרו התפתחות של תרבות מינית ליברלית כל כך. קודם כל, כדי לאפשר פעילות מינית תכופה עם הרבה פרטנרים, גייז חייבים להיות מסוגלים לקיים הפרדה ברורה בין סקס לבין רגש בהשוואה לסטרייטים: אולי הם טובים בזה כל כך מפני שזכו לשנים של אימון בהסתרת הרגשות שלהם בשנים שהיו בארון. בנוסף, מעצם היותם גברים, הם קיבלו חינוך שדוחק את הרגשות הצידה (״אל תתבכיין״, ״תיקח את זה כמו גבר״, ״מה אתה, ילדה?״) ומעדיף על פניהם שיח פרקטי של פעולות ופתרון בעיות. את הצרכים הרגשיים שלהם הם למדו להשתיק; לעומת זאת, בצרכים המיניים הם מעולם לא היו צריכים להתבייש. הרי מצופה מהם להיות חרמנים כל הזמן, וגם אם הם עושים טעויות ומתחרטים, לנצח יהיה להם תירוץ מושלם: בנים תמיד יהיו בנים.
גם כשכבר מגיעים למגע המיני, נדרשת השהיה של הרגשות. סקס הוא פעילות מלוכלכת ובין גברים הוא גם עלול להיות מביך. פתרון אחד שאפשר למצוא לבעיה הוא לשכב רק עם פרטנרים שאתה מרגיש איתם סופר בנוח, כלומר, שנוצר איתם חיבור רגשי, והפתרון השני, הפופולרי יותר, הוא להשיל מעלינו כל בושה ולקפוץ לשלב האינטימי הזה עם כל פרטנר מזדמן, סתם החלטנו. אם נרשה לעצמנו להרגיש מבוכה, לא נצא מזה לעולם - לכן עדיף להוריד את הרגש הזה מהשולחן לחלוטין.
היעדר המבוכה, יחד עם נטרול אלמנט הזרות שקיים ביחסים בין גברים לנשים באופן מובנה, מספקים קרקע פורייה לתרבות מינית משולחת רסן. כאילו שזה לא מספיק, ישנו גורם נוסף המשחק תפקיד: גייז מרגישים צורך לפצות על הפסד הנעורים שלהם. בזמן שכולם השתכרו, יצאו למסיבות והתנסו לראשונה במזמוזים, כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו ישבנו בבית, שמענו בריטני וחלמנו בהקיץ. פחדנו להיות מי שאנחנו באמת. פחדנו להתלבש, לדבר ולהתנהג כמו שאנחנו רוצים; לעזאזל, אפילו פחדנו שיתפסו את המבט שלנו פוזל לכיוון הלא נכון, מה שהיה עלול לגרור לא רק השפלה ונידוי חברתי, אלא ממש אלימות מילולית ופיזית. לכן, בשנות העשרים שלנו, עם היציאה לעצמאות והמעבר למיקום גיאוגרפי שמאפשר זאת, אנחנו פורקים כל עול, כדי לפצות על השנים האבודות בהן נאלצנו לצמצם ולהסתיר את עצמנו.
השלמת פערים בחקר המיני ומרד במוסכמות הן פעילויות תובעניות, שמסיחות את הדעת מכך שאנחנו חיים בבועה - לפחות בכל הקשור לעולם הרומנטי והמיני. האפליקציות שלנו נראות ופועלות אחרת משל סטרייטים; הקצב המיני שלנו קדחתני יותר; הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו שונים. אולי זו הסיבה שגם הקורונה לא האטה את קצב הפעילות המינית בבועה התל אביבית, והאמת? אפשר להבין את זה. הצרכים הרגשיים שלנו בדרך כלל לא זוכים למענה; סקס, סמים ומסיבות הם המפלט, התרופה - ואנחנו לא נוותר עליה כל כך מהר. חוץ מזה, גם בלי הקורונה אנחנו חיים תחת עננה של סכנה תמידית: מחלות מין, אפליה, אלימות, נידוי חברתי. אז מהו כבר נגיף קטן, ״כולה שפעת״, בהשוואה לחיים שלמים תחת תודעה כזו? ואם נשווה זאת לתנועת המי-טו: מהי כבר צביטה בתחת לעומת מה שעברנו בילדות ובתיכון?
ועדיין, אם תדברו עם הומו ממוצע, יהיה לו לפחות סיפור אחד של הטרדה מינית, ולרוב יותר. הוא כנראה לא ישתמש בטרמינולוגיה הזו: הוא רק יספר שגברים זרים נוגעים לו בתחת במסיבות, או מתנפלים עליו בנשיקה ללא כל התראה. הוא יזכיר שגברים באפליקציות דייטינג שולחים תמונות של איבר המין שלהם בשלל פוזיציות מבלי שביקש. אולי ייזכר במקרים בהם קבע סטוץ, אבל ברגע הפגישה גילה שהוא לא נמשך אל הבחור ולא רוצה את זה בכלל - אבל לא ידע איך לעצור, לא הצליח למצוא את המילים, לא היה לו האומץ לקום וללכת. הוא לא יקרא לזה אונס, אבל הוא יזכור לפחות סיטואציה אחת בה אמר בבירור "די" ו"לא", אבל הפרטנר בכל זאת המשיך לבצע בו מעשה מיני.
אני קובע זאת בנחרצות מפני שכל הדברים האלה קרו לי - ולעוד הרבה הומואים שדיברתי איתם. אבל אנחנו לא עושים מזה סיפור. לא נכתוב על זה פוסטים, לא נספר על זה לחברים מיוזמתנו, וגם אם נפתח את הנושא נהיה זהירים מאוד בטרמינולוגיה. גם המילים ״הטרדה מינית״ עלולות להרגיש גדולות עלינו. למה? כי אנחנו גברים. אנחנו חזקים ועצמאיים, לא חלשים ופגיעים; אנחנו לא אוהבים להתבכיין. אנחנו לא רוצים לסדוק את התדמית הזו הן עבור הסובבים אותנו והן עבורנו עצמנו; היא הכרחית לא רק כדי לקנות את אמונם של קרובים ובני זוג, אלא גם כדי למנוע מהאגו שלנו להיסדק.
אבל אולי יש סיבה נוספת, נבזית יותר. אולי באיזשהו מקום אנחנו מרגישים שגם לנו, לתרבות המינית שאנחנו חברים בה ולפורנו שאנחנו צורכים, יש אחריות ליצירת תרבות שמאפשרת פגיעות מינית. הרי 30 גברים שעומדים בתור כדי לאנוס אישה הוא תרחיש מזעזע במציאות, ובעיני רוב האנשים מזעזע גם לו היה מדובר ביחסי מין בהסכמה מלאה; אבל אם זו הייתה סצנה של SketchySex - זה היה מחרמן. להפשיט מישהו בעוד הוא ממלמל דברי התנגדות זה מעשה פסול במציאות, אבל תרחיש מקובל בפורנו.
אם אנחנו רוצים לדבר על הנושא הזה - ואנחנו חייבים - יש לעשות זאת בינינו, בתוך הקהילה. אי אפשר להחיל עלינו את הסטנדרטים השמרנים שקיימים אצל סטרייטים, שגם ככה מסתכלים בעין עקומה על מין קבוצתי ועל פטישים באשר הם; התרבות המינית שלנו מזמן חרגה מהגבולות האלו. יש לצאת מנקודת הנחה שאם המעשה המיני מתקיים בהסכמה בין בגירים ולא פוגע באף אדם או בבעל חיים, אין טעם למתוח עליו ביקורת.
ועדיין, חייבים לעשות בדק בית. אין מה לעשות: צפייה בת שנים בפורנו אגרסיבי יכולה לפתוח אפיקי הנאה חדשים, אבל באותה מידה גם מחלחלת פנימה ומשחיתה את הגישה שלנו כלפי סקס בחיים האמיתיים, עם פרטנרים אמיתיים. היא שואבת אותנו פנימה למערבולת של התמכרות למין כמפלט מרגשות כואבים או מצרכים רגשיים שלא באים על סיפוקם. במקרה כזה, אנחנו מזיקים לעצמנו; אבל אם אנחנו רואים רק את עצמנו במעשה המיני, ונשארים עיוורים לפרטנר שלנו, להנאה שלו, לצרכים שלו, לאיתותים המילוליים או הגופניים שלו - אנחנו עלולים להזיק גם לאנשים אחרים.
בדק הבית הזה הולך להיות כואב. מי שיפקח את עיניו ויביט פנימה יבין כי ספג במשך שנים אינספור הטרדות ותקיפות מיניות. הוא ייאלץ לחוות את הרגשות המודחקים, לפזר את תחושת האשמה ולגלות חמלה כלפי עצמו. אחר כך הוא יצטרך לחזק את התדמית שלו בעיני עצמו - להודות שנפגע, ובכל זאת להמשיך לבנות ביטחון עצמי כאדם הראוי לאמונם ולאהבתם של עצמו ושל אחרים.
בנוסף, בדק הבית עלול לכאוב בהבנה שגילינו יחס לא אמפתי כלפי נפגעי ונפגעות הטרדה או תקיפה מינית, שבחרנו לשתוק כשדברי התמיכה שלנו יכלו לעזור לאדם אחר, או אפילו שאנחנו מחזיקים בדעות שאינן הוגנות, כמו למשל, שמי שמתלבש בצורה חשופה לא צריך להתפלא אם הוא מוטרד מינית.
אבל הכי מצמית: הוא עלול לכאוב בהבנה שפגענו בעצמנו באנשים אחרים. שאמרנו משהו לא במקום, נגענו במישהו אחר ללא רשותו, המשכנו לבצע מעשה מיני אפילו שלא ידענו אם הצד השני באמת רוצה בכך. אם יש כל כך הרבה אנשים שספגו הטרדה או פגיעה מינית, ההיגיון אומר שיש לפחות אותו מספר של אנשים שביצעו הטרדה או פגיעה מינית - זה חשבון פשוט.
כדי להכיל את התהליך הארוך והכואב הזה, יהיה צורך להיפרד ממשפטים נאורים לכאורה שהתרגלנו לומר, כמו שהחיים של קורבנות פגיעה מינית נהרסו, או שאונס הוא רצח: הם הרי נפגעו מספיק גם בלי שאנחנו נחליט לגרוס את עתידם ולשלול מהם אפשרות לחוש אושר, סיפוק ואהבה בהמשך חייהם. נצטרך להפסיק לומר גם שכל מי שביצע תקיפה מינית הוא מפלצת או לא-אנושי - שהרי יכול להיות שאנחנו בעצמנו פגענו במישהו אחר, ואנחנו רוצים להתמודד עם האשמה ולנסות למצוא כפרה עוד בחיים האלה. אם נאמין שכל מי ששלח יד לגוף של מישהו אחר ללא הסכמתו הוא מפלצת, לא נהיה מסוגלים להודות בפני עצמנו שיכול להיות שגם אנחנו עשינו את זה.
זו אינה אופציה, או מחשבה שכדאי שכולנו נישן עליה לילה: אנחנו חייבים להתחיל את התהליך עכשיו. חשוב שנעשה את זה, שנסקור את העבר שלנו ונאיר את כל הסיטואציות בהן נפגענו או פגענו, למרות כל הכאב. למה? כדי להתמודד עם הטראומה ולרפא את עצמנו - אבל גם כדי לחנך את עצמנו. כדי להיות מסוגלים לגלות אמפתיה כלפי נפגעי ונפגעות תמיכה מינית, ולנסות להקל במעט את התהליך שהם עוברים. וגם כדי לוודא במיליון אחוז שאנחנו לעולם לא נטריד או נפגע מינית במישהו אחר, לא משנה באיזה מצב תודעה נהיה. אי אפשר להקטין את מספר נפגעי ההטרדה המינית בלי להקטין את מספר המטרידים - והעבודה הזו מתחילה בתוכנו.