בגיל 23, בזמן שישנתי צהריים אצל סבתי, שמעתי דפיקות דלת חזקות וצעקות לא ברורות. אבא שלי נכנס לחדר, ושאג עליי שאקום. לא הבנתי מה קורה או מה הוא רוצה, אבל הוא המשיך לצעוק בדציבלים לא מאפיינים ואני רעדתי מפחד. נכנסנו לרכב, בלי להגיד לי לאן נוסעים או מה לעזאזל קורה. כשעצרנו סוף סוף באמצע שום מקום, הוא החל לצעוק ולמלמל דברים וניסה להבין מה נסגר איתי; "אם את לסבית, תגידי!", הוא צעק, "אני לא מבין מבין מה קורה איתך", הוא ירה לכיווני, "את לסבית? מה את צריכה להסתובב איתה? מה קורה לבת שלי?". צעקותיו כמעט ניפצו את החלונות.
במבט לאחור הסיטואציה הזו הייתה סוריאליסטית על גבול ההזייה; אבא ובת יושבים בתוך רכב, הוא מאדים, צועק ודורש לדעת משהו שאני טרם ידעתי על עצמי, ואני יושבת קפואה, מפוחדת ורוצה למות. הסיבה לקריסת העצבים שלו לא הייתה נעוצה בתקדימים התנהגותיים קודמים שלי שאותתו על כך שאני חובבת נשים, אלא רק על העובדה שכמה לילות לפני מישהי יצאה מהחדר שלי באמצע הלילה. המישהי הזו הייתה השכנה שלי שהייתה ידועה בעלילותיה עם נשים בעיר, וזה שהיא חמקה מביתי בשעות הקטנות הפעיל את כל הסירנות.
כשגיליתי את ה"אני המינית" שבי
היציאה שלי מהארון לא הייתה בשיחה כבדה ועמוקה, לא היה שם "אבא, אמא אני לסבית", לא היה תהליך מקדים שלי עם עצמי ולא שיח אמיתי ורגיש סביבי. זו הייתה אוטוסטרדה שבמחצית הזמן כלל לא הבנתי מה קורה ומה לעזאזל רוצים ממני. סקרנותי היא זו שהביאה אותי להתעניין בשכנתי היפה (שלימים הפכה להיות האהבה הלסבית הראשונה שלי), רציתי לדעת מה הקטע שלה והתחלתי לרחרח סביבה כמו כלבה מקצועית מיחידת עוקץ. אני הייתי בת 23 והיא בת 24. אלו היו ימים ראשונים של גישוש, ועוד לפני שהבנו מה קורה כל הבית שלי נעמד על הרגליים והכאוס החל לתת אותותיו.
מאותו הרגע שמשפחתי לחצה אותי לקיר, ויצרה דרמה גדולה וחסרת פרופורציות לטעמי, הזהות המינית שלי הפכה להיות עניין מרכזי בחיי ובחייהם. הרגשתי שאונסים אותי להגדיר את עצמי. "תגידי מה את", הם אמרו בכל שיחה. באחד הלילות תהיתי וחשבתי שאולי באמת יש משהו "לא בסדר" איתי, שאולי אני באמת צריכה לשבת ולחשוב, ויותר מזה, להגדיר ולבחור להיכן אני משתייכת ומה המחיר שאשלם בעבור כל בחירה.
המבט המאוכזב שלהם ליווה אותי כמה שנים, לא התאמתי להגדרת "הבת המושלמת", ולא התאמתי להגדרה החברתית "הנורמלית", מה שזו לא תהיה. לא רציתי לאכזב אותם ולא רציתי לאבד אותם, מה שעירפל את חושיי וגרם לי לסטות לא פעם מהרצונות שלי וממי שאני באמת. קשה מאוד ליצור הגדרה על עצמך כשאת מוזנת באופן תמידי מהסביבה, ובעיקר מוזנת מפחד. קשה עוד יותר כשאת לא מבינה בכלל את הצורך בהגדרה כזו או אחרת.
הגדרות הביניים יוצרות תמיהה
ההגדרות הבסיסיות והנוקשות קלות לעיכול ויוצרות שקט, הגדרות הביניים יוצרות תמיהה. כך למשל לרוב האנשים קשה להתמודד עם המושג ביסקסואלית, כי אם את נמשכת גם לגברים וגם לנשים, אז למה את לא דובקת בצד הנורמלי והמקובל של המשוואה? למעשה, הם מייחסים את ה-"גם וגם" לתחושת בלבול ולחוסר היכולת להחליט. קשה לנו לא לדעת ועוד יותר קשה לנו שהדברים אינם "שחור או לבן". ההבנה כי קיימים שטחים אפורים במציאות, והשאלות הן לאו דווקא שאלות סגורות של "כן או לא", קשה מאוד לעיכול. כשאנחנו פורצים את ההגדרות אנחנו למעשה מרעידים את האדמה הטובה והמוכרת, ובדיוק כמו חיות פרא שמריחות סכנה, כך גם אנחנו, ובו ברגע שניחוחה עולה באפינו, המוד ההישרדותי נכנס לפעולה. ובהישרדות כמו בהישרדות, כל האמצעים כשרים, גם "לחטוף" את הבת שלך באמצע היום ולתחקר אותה בצעקות.
ארבע שנים אחרי אותה נסיעת אימים בחרתי להפסיק לשקר. כשאבא שלח לי הודעה אם האישה שהייתה איתי אז היא בת זוגי, עניתי שכן ומכאן הופעלו כל המניפולציות הרגשיות שאפשר לחשוב עליהן. אבל לי כבר לא היה אכפת. באותה הנקודה גם הבנתי שעליי לדבר בשפתם כדי לייצר התקדמות, שעליי להיענות להגדרה הנוקשה כדי ליצור מתוכה את ההגמשה. אז אמרתי שאני לסבית ועל הזין שלי.
הזהות המינית שלי הפסיקה להיות הנושא החם
עם הזמן שעבר, דרך בנות הזוג, המאהבים וההתמודדות עם משפחתי והסביבה, התחלתי להבין יותר ויותר שלא קיים בי צורך לתחום את המיניות שלי על פי הגדרות חיצוניות, ולמעשה, לא קיים בי רצון להגדיר את עצמי בכלל על כל הרבדים שמרכיבים אותי ואת אישיותי. החברה שלנו רוצה להכניס את הכל לקופסאות, להדביק על כל אחת ואחת מהן תווית ולהכניס אותן למגירות, זה עושה לה סדר ועוזר לה לנשום בקצב קבוע. אבל יצירת הגדרות כוללניות לשם הסדר והארגון, ולשם יצירת קיבעונות מחשבתיים, איננה רלוונטית עוד. ההבניות והתבניות החברתיות שאנחנו מתבקשים להיכנס לתוכן בטלות בשישים. אנחנו נעים בעולם הזה כיישויות אינדיבדואליות ועצמאיות, שלכל אחת יש סל חוויות משלה ודרך חיים משלה, ובעיקר את היכולת לבחור עבור עצמה. הניסיון ליצור מקשות תרבותיות וחברתיות היה נחמד, אבל כבר לא משרת ובטח שלא רלוונטי.
השנים שעברו עשו טוב לי ולמשפחתי, משהו בשיח הפנימי השתנה ויצרנו הגדרה גמישה למהי משפחה, שלא בהכרח תואמת את ההגדרה הישנה והמקובלת. נוצרו הבנות חדשות והזהות המינית שלי הפסיקה להיות הנושא החם. למעשה, גם הצורך בהגדרות מקובעות וארוכות טווח נעלם מפני השטח. קצת אחרי שאני ובת זוגי האחרונה נפרדנו, שוחחנו אחי ואני והוא אמר לי: "אני כבר הבנתי שאת לא נופלת להגדרות, שאת בוחרת מה שמרגיש לך נכון באותו הרגע". הסתכלתי עליו וחייכתי.
כמה חודשים אחרי הכרתי מישהו. זה לא חידש את שיח המיניות, ולא עורר את השאלה "האם זה אומר שפרק הנשים נגמר?!", ומבחינתי זהו ניצחון. אך עדיין יש אנשים שמבקשים ממני להגיד מה אני ומי אני, ואף פעם אין לי תשובה חד משמעית. אני גם לא בטוחה שיש תשובה כזו כי כשאני עם אישה אני לסבית, כשאני עם גבר אני סטרייטית וכשאני לבד אני גם וגם.
>> "אבא שלך שחקן נפלא, הוא בטח מתבייש בך"
>> "פחדתי שמישהו יגיד לי: קיבלתי איידס בגללך"