אני מחנך. אני הומו. אני חלק מצוות "התיכון החברתי" בקרית אתא, בית ספר דיאלוגי מרשת "דרור בתי חינוך", שאין בו מבחנים, ציונים וצלצולים, שלומדים בו בקבוצות, שבו מערכות היחסים והמודעות החברתית הם במרכז המעשה החינוכי. השנה חניך שלי יצא מהארון (אצלנו בבית הספר אנחנו מעדיפים להשתמש במונחים חניכים ומחנכים על פני תלמידים ומורים). הוא עשה דרך אמיצה ויפה לבחור במי שהוא ולא להתבייש. בבית הספר הקודם שלו זאת לא הייתה אופציה בכלל: הפחד מפני בידוד, לעג ואלימות היה ברור וחד. חודשיים אחרי שהוא הגיע לתיכון הוא כבר הרגיש שזה מקום בטוח בשבילו לעשות את הצעד הזה.
בתיכון החברתי יש חניכות וחניכים נוספים שהרגישו בטוחים מספיק בשביל לשאול, להתלבט, להיחשף. גם בשבילם, אבל לא רק, החלטנו השנה לקיים אירוע גאווה בבית הספר. אז אספנו צוות של חניכות וחניכים, נפגשנו כמה פעמים, למדנו יחד: על מונחים שקשורים לנושא, על ההיסטוריה של המאבק הלהט"בי, על להטבופוביה, ויחד איתם בנינו אירוע שהורכב משני חלקים: מעגלי שיח של קבוצות מעורבות מכל השכבות בתיכון, ולאחר מכן מסיבת גאווה גדולה, נוצצת וצבעונית. בית הספר קושט כולו בצבעי הקשת והזמנו את החניכים לרקוד, לשמוח ולחגוג את מי שהם. התמונות ידברו בעד עצמם: הייתה לנו חגיגה מרימה בטירוף.
כשתליתי בבוקר את השלטים שהכנו, מקושטים בצבעי הגאווה ונושאים סלוגנים פתוחים ומקבלים, חשבתי לעצמי שכמחנך ממש הייתי רוצה שחלק מהם יושחתו במהלך היום. שלא תהיה קבלה אוטומטית, שילדים ירגישו נוח גם להתנגד. כי ברור שהיו גם התנגדויות: היו חניכים שלא באו באותו יום, היו חניכים שהגיעו בבוקר, ראו את דגלי הגאווה והתחרפנו, לא היו מוכנים להיכנס, הרגישו לא שייכים. היו חניכים נבוכים, היו חניכים שסתם לא הבינו למה לעשות מזה כזה עניין: הרי אצלנו בבית הספר גם ככה מקבלים את כולם.
נשמע לכם/ן מוכר? הרי אלו בדיוק אותם נימוקים שאנחנו שומעים ממתנגדי מצעדי הגאווה השונים. ה"אין לי בעיה איתם אבל..." או ה"מה כבר יש לחגוג הרי המצב שלהם בארץ מעולה", וגם האמירות הבוטות יותר "זה סוטה, לא טבעי, לא יהודי".
הילדים הם בבואה של החברה שלנו. חברה שבה ממסמסים חקירות של פשעי שנאה להט"בופובים, שבה אנשי תקשורת ופוליטיקה יכולים להתבטא באופן גלוי כנגד הקהילה הלהט"בית, שבה רוב הציבור חושב שהמצב אחלה ומתעלם מאפליה ממוסדת וחוקית כנגד להט"בים בתחומים רבים, שבה הומואים לבנים ויפים מחובקים ע"י המדיה אבל נשים טרנסיות מוקעות ונדחקות לאבטלה ולזנות, שבה בתל אביב חוגגים גאווה אבל בפריפריה זו סכנה להפגין זוגיות גאה, ועוד ועוד.
"לא רציתי לתלות דגל ושנרגיש טוב עם עצמנו"
בדיוק בגלל זה רצינו לעשות אירוע גאווה. לא דוכן או הרצאה. לא רציתי לתלות דגל ושנרגיש טוב עם עצמנו, אלא לעשות מה שאנחנו עושים הכי טוב בתיכון החברתי: להיפגש. להפגיש חניכים עם עצמם, אחד עם השני ועם מחנכים. להיפגש עם השונה והאחר לא רק כדי "לקבל" אותו/ה, אלא כדי להבין משהו גם על עצמי. להיפגש גם עם ההומופוביה שבתוכנו, לא להסתתר ממנה.
הרי בהרבה מקומות ליברליים מי שגזען, שוביניסט, להט"בופוב - פשוט מסתיר את זה ומטפח בתוכו את השנאה (שמתפרצת אחר כך באופן כזה או אחר). אני לא מעוניין בזה. אני רוצה שחניכים ומחנכים שמבינים על עצמם שהם להט"בופובים יוכלו להגיד את זה בחופשיות, להתמודד עם זה.
>> "הייתי בגישה שלא צריך להסתיר בולבול בסרט"
>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה
>> "אמרתי לו שכואב לי, הוא אמר לי 'זה בסדר, פעם ראשונה'"
אני רוצה מקום שבו חניכים שמרגישים נבוכים, מאוימים או מבוהלים מנוכחות להט"בית ידעו להגיד שלא משנה מה, אלו בני אדם וחברים שלהם ומגיעות להם זכויות שוות. אני רוצה מקום שלא מתעלם מהאחר והשונה ולא מנסה לעשות פלקט יפה וצבעוני על "האחר הוא אני" אלא מקום שבו הילד הכי הומופוב יבוא בשבוע הבא למצעד הגאווה בחיפה, כי חברה שלו לכיתה יצאה מהארון והוא מכיר אותה והיא חשובה לו.
בתי ספר נוטים להיות מאד עסוקים ביוני, זה החודש האחרון ללימודים ובין כתיבת התעודות והפקת אירועי הסיום לבין לחצי הבגרויות קשה לעצור רגע ולהתייחס לנושא הגאווה. מחנכות ומחנכים רבים מרגישים מובכים מהנושא ולא רוצים לגעת בו. אני פונה אליכם: הילדים האלו הם הדור הבא של החברה שלנו. אל תוותרו על זה. לתלמידים שלכם יש ספקות והתלבטויות, זה נושא שמעסיק אותם, מסעיר את עולמם - להט"בים וסטרייטים כאחד. שימו דברים אחרים בצד לשעה שעתיים ותנו להם להיות מי שהם: חוששים, מתלבטים, וגאים.
חודש גאווה שמח!
