זה היה אמור להיות יום של אהבה, אבל האהבה הזאת בוטלה בגלל אלימות ואיומים ברצח. הייתי אמורה לפתוח את מצעד הגאווה בנתיבות ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב - להרים לקהילה הגאה ולתמוך בזכות של כל אדם לאהוב את מי שהוא רוצה, אבל היום בבוקר קיבלתי הודעה מאחד המארגנים שהאירוע בוטל בעקבות איומים מתמשכים על חייו ועל חיי אימו.
הלב שלי צנח. לא יכולתי להאמין. העיניים התמלאו דמעות כשהבנתי כמה חריפה הייתה השנאה שהקיפה אותם בשבועות האחרונים. קליע אקדח. ניפוץ שמשה. יידוי אבנים. הפגנה זועמת בכניסה לבית פרטי. שנאה שאני לא יכולה לתפוס במושגים שאני מכירה, שנאה שמזכירה צדדים אפלים בחברה שלנו. אנשים שלא מפסיקים להילחם נגד זכותם של אחרים להפגין נוכחות, להיות עצמם.
אני לא יודעת בשם איזה אלוהים או דת הם נלחמים, אבל מה שאני רואה זה הרבה חושך, כי אין שום מצב שאמונה יכולה לצמוח ממקום כל כך שחור. האיומים האלה הם לא רק איומים לרצוח פעיל בקהילה הגאה ואת אמא שלו, בני אנוש, אלו איומים לרצוח את החופש והזכות בחירה של כולנו. אלו איומים לרצוח כל דרך חיים ששונה מהדרך שלהם. אלו איומים לרצוח את האהבה שפועמת בלב של כולנו.
אתם כבר יכולים לנחש וזה גם לא סוד שאני פעילה למען הקהילה הגאה וזכויותיה, אבל אירוע הגאווה שתוכנן בנתיבות היה חשוב לי באופן אישי כי החבר הכי טוב שלי גדל שם. אני יודעת כמה היה לו קשה לקבל את מי שהוא בגלל הסביבה בה גדל, בגלל שזה היה אסור ולא מדובר. בימים בהם הוא עוד היה גר בעיר ועבד בבית קפה, שני לקוחות פנו למלצרית אחרת ואמרו לה "אנחנו רוצים שאת תהיי איתנו ולא ההומו הזה", והוא רק תהה - למה? איך אתם שונאים אותי? אתם לא מכירים אותי בכלל.
אז אני יודעת, עד כמה שזה מתאפשר, איך זה מרגיש לגדול כהומו או לסבית או קוויר בנתיבות. אני יודעת טוב מאוד מזה לצאת מהארון בעיר הזאת, ומה המשמעות שהייתה יכולה להיות לאירוע כזה עבור בני הנוער הגאים שגדלים שם עכשיו ומרגישים שונים ומנוכרים, כאילו משהו לא בסדר בהם.
מצעדי הגאווה שמחוץ לתל אביב לא רק שונים במהות ובאופי שלהם, הם גם הרבה יותר חשובים מהמצעד הרועש והצבעוני של העיר הגדולה. כי קל להיות להט"ב בתל אביב, אבל הרבה יותר קשה להיות גאה בפריפריה והיום גם קיבלנו הוכחה למה. זה לא מאבק של כמה גייז בודדים בעיר מרוחקת מהמרכז - זה המאבק של כולנו לחברה מקבלת, מכילה, כזאת שאפשר לחיות בה אחד לצד השני עם האמונות, הדעות ודרך החיים השונה.
אני רוצה לחזק את מארגני המצעד וכן את אמו של אחד המארגנים שספגה שנאה בעצמה. י' סיפר לי שכשהם הפגינו מחוץ לביתו וצעקו "אלוהים שונא אתכם! אנחנו שונאים אתכם!" הוא הוציא מהחלון דגל וצעק "אני אוהב אתכם". אני מעריצה אתכם. תמשיכו להפיץ אהבה, תמשיכו להניף את הדגל בגאון ובשום פנים ואופן אל תחזרו לארון. עשיתם פה צעד משמעותי, וזו רק מכה קלה בכנף.
נכון, הפסדנו בקרב, זה כואב ועצוב, אבל עשיתם שינוי. עשיתם שינוי אמיתי.יש היום א.נשים ונערים.ות בעיר ובכל האיזור שיודעים שמישהו נלחם עבורם, שמישהו אוהב אותם. אנחנו לא נשתוק ולא ניתן שישתיקו אותנו. בסוף האהבה חייבת לנצח. האור יגבר על החושך.
מחר בערב אני הולכת לחתן זוג הומואים, במסיבת האהבה שלהם. זוג שרק רוצים כמו כל זוג אחר בארץ - לחגוג אהבה ולסמל את הקמת המשפחה שלהם בערב עם כל החברים והמשפחה. אני לא מסוגלת לדמיין שיש אדם בעולם שמסוגל לעצור את האהבה שלהם, אני לא מסוגלת להאמין שיש כוח שיכול לעצור אותם לחגוג את מי שהם. אנחנו נמשיך להפיץ אהבה בעולם, ונמשיך לגבור על כל הבורות, יחד ננצח את השנאה.