אחרי הניצחון המופלא של נטע ברזילי באירוויזיון, בהשראת התחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אחת הבדיחות שרצו בקבוצת הוואטסאפ של הוויגסטוק היא ש"אם היום שוטרים יגיעו בכפפות גומי כמו ב-1998, כולם יחשבו שהם פשוט מהצוות של הביף. לא יתנו להם לזוז ואנחנו לא נצטרך להפגין".
בעוד רבות מהמלכות הוותיקות יותר מעלות זיכרונות מהאירוע שנחשב ל"יום העצמאות" של הקהילה הגאה בישראל, והצעירים והצעירות לא מאמינים ששוטרים העזו לנסות לפנות אירוע של הקהילה בכפפות גומי בגלל פחד מאיידס, אני וחבריי מוצאות את עצמנו באיזה מין דור ביניים מוזר כזה. מבוגרים מספיק כדי לזכור היטב את מה שקרה, חלקנו כבר היינו מחוץ לארון אז, אבל צעירים מכדי להיות חלק מהאירוע עצמו. אנחנו ראינו במו עינינו את המהפך שישראל עברה ביחס לקהילה הגאה - חלקנו אפילו הובלנו שלבים משמעותיים בו. אבל עדיין אנחנו נחושים ונחושות לחוות מחדש את האירועים הגדולים שראינו מהצד - ולתקן אותם תיקון היא-סטורי.
הייתי אז תלמיד כיתה ט' בחטיבת הביניים רנה קסין בירושלים, כבר מחוץ לארון פחות או יותר, רוכב על גל חסר תקדים (עד אז) של יציאה ציבורית מהארון בעקבות הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. אני זוכר את הילד הזה, שהביט בקנאה בתמונות בעיתון, של הדמויות הצבעוניות והנוצצות, עומדות על במה לאור יום, קופצות מעל מכוניות, צורחות על שוטרים - ועומד קצת יותר זקוף מול האידיוט שצעק לי "יא מתחנגל" בכניסה לבית הספר. אבל גם הייתי קצת נבוך כשקראתי את הדיווחים על האלימות שם, בכל זאת, ילד בבועה. שבועיים אחר כך הלכתי בפעם הראשונה למסיבת גייז בירושלים, שבה נתקלתי בדיווה די, שכבר אז הייתה מוסד ירושלמי ואייקון דראג, ומסלול חיי נכרך באמנות הדראג.
הזדמנות לראות כמה גדלנו
אבל הנצנצים שצובעים את הנוסטלגיה בוורוד לא יכולים להסתיר את העובדה שהיה ונשאר הרבה מה לתקן ביחס לקהילה הגאה, ביחס ל-HIV/איידס וביחס לדראג מאז 1998. בין אם היית שם בעצמך, הסתכלת מהצד או אפילו לא נולדת ב-1998, מופע וויגסטוק 2018 של הוועד למלחמה באיידס שיתקיים בגן מאיר ב-6.6, הוא לא רק הזדמנות לציין 20 שנה לוויגסטוק ההיסטורי, אלא גם הזדמנות לראות כמה גדלנו. נכון, אז הייתה הפעם הראשונה בקנה מידה גדול שבה הקהילה הגאה עמדה על שלה ולא נכנעה לבושה - גם אם במחיר של אלימות. אבל בימינו זה כבר כמעט מובן מאליו, לא? לא בטוח.
גדלנו עם הפחד מאיידס/HIV - ולמדנו שאפשר לחיות עם זה, ושאפשר אפילו לאהוב ולעשות סקס עם אנשים חיוביים. גדלנו עם הפחד מכל מה ששונה, ולמדנו שגם אנחנו השונה. גדלנו עם אצבע מאשימה מופנית לעבר כל מי שקצת צבעוני מדי, ולמדנו שיש דברים הרבה יותר טובים לעשות עם האצבעות ועם מי שקצת יותר צבעוני. גדלנו עם הפחד מבדידות ומאפליה, ולמדנו שאנחנו יכולים לבחור את המשפחות שלנו, ליצור משפחות משלנו ולהגדיר מחדש מה זו מערכת יחסים, אם בכלל נרצה בה. גדלנו עם הפחד שיזהו אותנו עם דראג, ולמדנו שזו האמנות המופלאה ביותר של הקהילה שלנו.
ובאמת, בימינו זה נראה אך טבעי שדראג קווינס ודראג קינגס יובילו אירוע של הקהילה הגאה ולמענה, אבל החיבור הזה אינו מובן מאליו. במיוחד כשמדובר במאבק נגד מחלה שעדיין, למרות הכל, גוררת מהישראלי הממוצע יותר סטיגמות מאשר מידע, יותר בושה מאשר שכל בריא, ובעיקר משמשת כמעין אות קין לדיכוי של הקהילה הגאה, בפרט של הומואים, טרנסיות וביסקסואלים. זה בעיקר "נושא כבד" שלאף אחד אין כוח לדבר עליו בהיגיון.
HIV רילנס
ודווקא כאן נכנס מקומנו, של מופיעי/ות הדראג - לעורר את השכל ואת השיחה, בקלילות, בהומור, בצבעוניות ובהרבה כישרון. כי מי יותר מתאימה להסביר על מין בטוח בלי מבוכה מאשר מלכת דראג? מי יותר מתאימה לומר, בלי בושה, שגם אם אתם בזוגיות צריך לדבר על קונדומים ועל בדיקות דם? עם מי יותר נוח לדבר על זוגיות פתוחה מאשר עם דראג קווין או קינג?
וזה דבר שלא השתנה ולא ישתנה: עוד מימיו הראשונים של הוויגסטוק בישראל, בשנות ה-90, זה לא רק היה אירוע הדראג הגדול ביותר בישראל, אלא מלכות ומלכי הדראג שהשתתפו באירוע בחרו להעלות על נס את המאבק ב-HIV ובסטיגמות הקשורות לנגיף שעלול לגרום למחלת האיידס. עוד מימיו הראשונים הוויגסטוק היה חגיגה גדולה וצבעונית שבה יש מקום לכולם/ן, בלי קשר לנטייה מינית, זהות מגדרית ומצב בריאותי.
אז, לפני 20 שנה, כשהגיעו השוטרים עם כפפות הגומי לעצור את האירוע ב-1998, בשל אי הסכמות על שעת הרישיון של האירוע ולקראת כניסת השבת, זו הייתה נקודת המפנה שלנו - כקהילה - מכניעה ופחד, לעמידה על הגאווה שלנו. השנה, בוויגסטוק 2018, אף על פי שאנחנו בפירוש לא מעודדות אלימות, אנחנו נמשיך לעמוד על שלנו, להניף אצבע משולשת לכל מי שחושבים שיש לנו במה להתבייש, ונוביל בצבעוניות מנצנצת את הקריאה לשוויון, לגאווה, לאהבה ולמין בטוח.
>> "הומואים הם הורים פחות טובים מבחינת המדינה"
>> עשה ואל תעשה: המדריך השלם לפסיבי המתחיל
הכותבת היא ממלכות הדראג המובילות בארץ, מנהלת תחרות הדראג של פסטיבל הקולנוע הגאה ומייסדת WERK - ליין הופעות הדראג השבועי היחיד בישראל
וויגסטוק 2018 | ד' 6.6 | 19:00-22:00 | גן מאיר, תל אביב-יפו