היום, 12 בפברואר, יום המשפחה. אני חושב שאני מדבר בשם רבים ורבות כשאני אומר - השנה הזאת לא הייתה דומה לשום דבר, ולשום שנה, מבחינת החיים במשפחות. ה-ביחד זינק למקסימום האפשרי, כל הזמן, 24/7, כבר כמעט 365 ימים. אם לשים רגע בצד את הביקורת על התנהלות המדינה, כלומר מחדל החינוך (שיש לו השלכות ומחירים שמקומם בטקסט נפרד), חייבים להודות שהיו בשנה המשוגעת הזו גם צדדים יפים. גם בשביל אבא, אבא, ושלוש בנות מלאות חיים ואהובות.
בעודנו חוגגים את היום הזה, מתברר שביום שלישי הקרוב, תצטרך המדינה להשיב על הבקשה שהגשנו למתן פסק דין סופי בבג"ץ לשוויון בפונדקאות, שבו העותרים הם יואב, בן הזוג שלי ואני, עמותת "אבות גאים" וסוכנות הפונדקאות "תמוז". בכנות, אני מת לראות מה יש למדינה לומר.
תזכורת קצרה: העתירה לבג"ץ, בגלגולה הראשון, הוגשה עוד בשנת 2010. הגלגול השני והנוכחי, החל בשנת 2015. אם לא הייתה קורונה, לעתירה הראשונה היה כמעט אפשר לחגוג מסיבת בת מצווה, והעתירה השנייה הייתה זוכה ללכת לכיתה א'.
לאורך השנים האלה, התחלפו כל כך הרבה כנסות (נסו לספור כמה), ממשלות, שרי בריאות ויועצים משפטיים. רובם ככולם לא מצאו לנכון להגן על המיעוט הלהט"בי, או על האבות היחידים. תקופות המתנה נערמו על גבי תקופות המתנה, שבהן עוכב ונמרח ההליך, על מנת לאפשר לכנסת לקדם תיקון חקיקה שפויה ושוויונית. יש גם מי שזוכרים את ההבטחה המפורשת, המתועדת ואפילו המרגשת, לשעתה, של ראש הממשלה נתניהו בקיץ 2018, כי החוק יתוקן גם למען הגברים שמבקשים לבצע הליך פונדקאות - אשר הופרה בעת ההצבעה. לא היה טעם לחפש סיבה עניינית, אלא רק לשנן שתי מילים - "שיקולים קואליציוניים".
ב-27 בפברואר 2020, נדמה היה שהינה, העינוי - גם עינוי הדין וגם עינוי הנפשות - עומד להסתיים. בג"ץ קבע שחור על גבי לבן כי מניעת האפשרות של בני זוג מאותו מין ואבות יחידים לבצע הליכי פונדקאות בישראל פוגעת בזכויות החוקתיות למשפחה ולשוויון, והיא חייבת להיפסק. הוא דרש מהמדינה לתקן את החוק בתוך שנה, אחרת ידאג לתקן את האפליה בעצמו.
אם הייתי המדינה, האם היה לי תירוץ להתנהלות המחפירה שלי בשנת 2020 ובכל העשור שלפניה? הייתי מנסה בכלל להסביר מדוע ייבשתי עוד שנה שלמה בני זוג מאותו המין ואבות היחידים? האם הייתה לי עזות המצח לטעון שהקהילה צריכה לחכות לשוויון עוד? הדמיון פועל שעות נוספות, אבל לא מצליח להעמיד תסריט כזה.
לפיכך ובהתאם לזאת, אני ממליץ למדינה להחזיר לבג"ץ דף לבן, חסר מילים ומלא בבושה. למה דף לבן? כי אני יודע שאין להם את האומץ "הפוליטי" הדרוש כדי להשיב את האמת: "סליחה, כבוד הנשיאה אסתר חיות, התעלמנו מהדרישה שלך לתקן את החוק הלא-חוקתי, ובכל זאת, אין לנו שום סיבה טובה להתנגד למתן פסק דין סופי שיבטל את האפליה".
אני לא מחכה למדינה שתחליט אם צריך לתת לי, ללהט"בים אחרים או לאבות יחידים להיות משפחות או לא. אני לא שואל אותם, וגם לא חיכינו להם. מזל שלא חיכינו להם. אני מאחל לכולנו ש-2021 תהיה השנה שבה המדינה, ברצון או בהוראת בג"ץ, תפנה מקום לעוד אלפי משפחות טובות ומאושרות. לא סתם מאושרות - זה הזמן והמקום להזכיר שבעשור האחרון התבססה תשתית מחקרית יציבה לכך שילדים במשפחות להט"ביות הם הכי מאושרים שיש (ואפילו נוטים פחות לסבול מדיכאונות וחרדות בהשוואה לילדים להורים הטרוסקסואליים). ולא רק הילדים: גם ההורים – מובילים בסולם האושר, לפי מחקר טרי מהשנה האחרונה. אז ביום המשפחה, ודאי שנרשה לעצמנו לשמוח. חג שמח לכולנו.