אולי עברו מאז אותו לילה 18 שנה, אבל במקום כלשהו אני יודע שמה שקרה אז עדיין משפיע עלי ועל המשפחה שלי ברמה מסוימת. הייתי בן 16, בשנתי הראשונה בתיכון, ויצאתי לבלות עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה במועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים. לא ידעתי את זה בזמן אמת, אבל בזמן שרקדתי שיכור ושרתי בקולי קולות את אחד הלהיטים של "היהודים", התקבלה בבית הוריי בשעה 3 בלילה שיחת טלפון שהעירה אותם בבהלה. "הבן שלך הומו", נשמע קול של נער בצד השני של הקו אומר לאבא שלי. "הבן שלך הומו וכולם יודעים את זה".
כשחזרתי הביתה נכנסתי בשקט לחדר כדי לא להעיר את אמא ואבא, מבלי לדעת ששניהם לא עצמו עין כל הלילה. אני בכלל לא רוצה לדמיין את אותה שיחה ביניהם שהייתה ביניהם, מה הם הרגישו או מה חשבו באותם רגעים מותחים. רק בשעות אחה"צ שלמחרת אמא שלי התקשרה אלי ועדכנה אותי במה שקרה, שיחה שאני עד היום מרגיש בראש ובחזה. "אבא נורא נבהל. הוא בכה הרבה. לא עצם עין כל הלילה", היא סיפרה לי בזמן שאני הפכתי אדום יותר ויותר, חסר נשימה. "אמרתי לו שזה סתם מישהו שמדבר שטויות".
אמא שלי עשתה בשכל שדיברה איתי בטלפון ולא פנים אל פנים. מעולם לא דיברנו באמת על אותו לילה, אבל היום אני יודע שכבר אז היא ידעה והבינה בתוך תוכה ובחרה לא לעמת אותי ישירות ולהכניס אותי לפינה, כדי לתת לי את המרחב והמקום לקבל החלטה בעצמי אם לספר או לא. "זה נכון מה שהוא אמר?", היא שאלה אותי בסוף. "לא", עניתי.
זה אולי טיפה מצחיק לכתוב את זה כעורך ערוץ גאווה, אבל בגלל אותה תקרית מעולם לא יצאתי מהארון בפני המשפחה שלי רשמית. לא ריכזתי את בני משפחתי בסלון, לא ביקשתי את תשומת ליבם במהלך ארוחת שישי ומעולם לא אמרתי להם בפנים "אמא, אבא - אני אוהב בנים". עד היום, לא עברתי את התהליך המורכב שרבים עוברים שבסופו הם נעמדים מול ההורים בגאווה ואומרים "זה מי שאני באמת". גם התהליך, גם יכולת הבחירה וגם היציאה החשובה ביותר מהארון - כולם נלקחו ממני באקט אלים ששיבש את המסלול הטבעי של הדברים. לא הייתי צריך לצאת יותר מהארון, כבר הייתי בחוץ גם אם הכחשתי.
כמעט שני עשורים עברו מאז, היסטוריה עתיקה. כולנו כמשפחה עברנו תהליך ארוך ומורכב בנפרד, לצערי, אבל היום הדברים נמצאים על השולחן ולשמחתי הרבה אני יודע שבן זוגי לעתיד, שבטוח נמצא שם איפשהו, יתקבל בחיבוק חם בארוחות שישי. אבל תמיד תרחף איזו עננה קטנה - אדם מרושע שלקח ממני את הזכות להחליט ולבחור מתי, איך ואם בכלל לצאת לחופשי. לא חשוב שמות, לא נעשה לו אווטינג.
הפעיל החברתי עו"ד גונן בן יצחק, ממייסדי תנועת המחאה "קריים מיניסטר", הוא היום לטעמי אותו אדם מרושע וקר לב. בציוץ שפרסם אמש בטוויטר, רמז בן יצחק על נטיותיו המיניות של אחד מנבחרי הציבור החרדים, והדבר עורר דיון ערני, לוחמני וארוך על לגיטימיות ההוצאה מהארון. "לא אעשה אאוטינג אבל אני תוהה מה עבר בראשו של חבר הכנסת מש"ס כאשר הצביע על חוק נגד קהילת הלהט"ב, כשהוא יודע שהוא עצמו נפגש בלילות עם גברים במכוניות בכל מיני מקומות חשוכים", כתב בן יצחק.
לא אעשה אאוטינג אבל אני תוהה מה עבר בראשו של חבר הכנסת מש"ס כאשר הצביע על חוק נגד קהילת הלהט"ב כשהוא יודע שהוא עצמו נפגש בלילות עם גברים במכוניות בכל מיני מקומות חשוכים.
ביזיון.
הפעיל החברתי אולי כתב שהוא לא יעשה אאוטינג, אבל זה בדיוק מה ש-35 המילים הללו עשו - הובילו מאות או אף אלפי אנשים לצאת למסע בניסיון לברר במי מדובר. בן יצחק אמנם כסתח את עצמו מפני תביעה ולא כתב את שמו מפורשות, אבל האמת היא שכבר בשעות הבוקר שמו ופניו של אחד מחברי הכנסת כבר היה בפיהם של רבים בתקשורת ובכנסת, ואפשר רק להניח שלא רחוק הרגע בו השם כבר יתגלגל ברשתות, בקבוצות כאלה ואחרות וגם ברחוב. עזבו אתכם עכשיו הוכחות, אותו אדם כבר לא צריך לצאת - הוא כבר בחוץ.
בחוגים להט"ביים מתנהל מאז אמש שיח משולהב על הלגיטימיות של אאוטינג כאקט מחאתי. הרקע: הצעת החוק של חבר הכנסת יוראי להב הרצנו (יש עתיד) לאפשר אימוץ לזוגות להט"ב והורים יחידנים. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הצביע בעד בניגוד לקואליציה, אבל ההצעה נפלה טרומית שכן כל שאר חברי הקואליציה הצביעו נגדה. בעיניי חלקים בתוך הקהילה, כפי שניתן לראות גם ברשתות וגם בדיונים סגורים יותר, במצב שכזה הוצאה כפויה מהארון היא צעד הכרחי במאבק, שכן הצביעות שיש בתוך התנגדות לזכויות להט"ב מאדם שחי בארון צורמת מדי. אם כבר מלחמה תודעתית, אז צריך לחזק את ההבנה שלהט"ביות היא מרכיב זהות ולא בחירה, וכל האמצעים כשרים. אבל האם שימוש בכלי אלים שכזה בכלל יועיל לקהילה הגאה? בגדול, לא.
הוצאה כפויה מהארון מעולם לא הייתה פעולה לגיטימית, אז מזל שרוב הקולות שנשמעו בקרב להט"ב בעבר וגם בהווה נגד. כמות הנפגעים והמשמעויות שעולות מתוך הוצאה כפויה מהארון אמורות כבר להיות ברורות לכולנו - שום דבר טוב לא יצא מזה. בראש ובראשונה, הוצאה מהארון של אדם, פרטי או נבחר ציבור, לא תפגע רק בו אלא בכל הסובבים אותו: הורים, אחים ואחיות, בני ובנות זוג, ילדים, חברים, קולגות. היא לוקחת ממנו את הזכות לחיות את חייו על פי צו מצפונו ואמונתו, גם אם מבחינתנו מדובר בבליל של שקרים מזיקים ופוגעניים.
יותר מזה, אאוטינג נוסח בן יצחק הופך נטייה חד-מינית, ובפרט הומואית, לכלי נשק ולנושא שיש להתבייש בו. כשמצביעים על אדם וחושפים את נטייתו בניגוד לרצונו במטרה להלבין את פניו ולפגוע בו, כמו מצביעים על דבר שיש להתבייש בו, ובדרך זו אנחנו הופכים את הגאווה שלנו לבושה. את הבושה הזו, את ההוצאה הכפויה הזו מהארון, יראו ויחוו כל אלה שעומדים מן הצד: בני נוער מכל המגזרים שיפנימו את המסר הזה וילמדו שהוצאה מהארון היא אקט לגיטימי. מכאן ואילך, כל אאוטינג כשר ומה זה משנה מה הסיבות שעומדות מאחוריו?
הנזק לא יופיע רק ברמה האישית וברמה החברתית, אלא גם ברמה הפוליטית. איזה טוב יעלה מאקט אלים ודורסני, שעוד ישמש כנשק כלפי הקהילה הגאה ויזיק בדרכים אחרות, גם כתוצאה מפינוי מקומו של האדם המדובר. על הדרך, אם כבר, נשרוף את הגשר שהיה עשוי להיבנות דרכו.
זה לא דבר רע שהדיון הזה מתנהל, הוא מצביע עם אורות ניאון על קיוום התופעה, היכולת לומר 'יש ביניכם אינספור להט"ב שאנחנו רואים באפליקציות, אתם גורמים להם נזק'. אבל בשביל המסר הזה, חשוב ככל שיהיה, אסור לרדת נמוך כל כך. פשוט צריך להמתין טיפה, עד שיגיע עוד צדיק כמו יאיר שרקי - והוא עוד יגיע.
המאבק הגאה בבסיסו חייב להיות חיובי, כי אלימות שכזאת רק תרחיק אותנו מהמטרה וממילא בחירה באופציה הזו מעולם לא הולידה תוצאות חיוביות. אאוטינג הוא כלי נשק לא קונבנציונלי, פצצת האטום של הקהילה הגאה, ושימוש בנשק האכזרי הזה שמור למצוקה אמיתית - האפשרות האחרונה כנגד פגיעה אמיתית לקהילה. בימים אלה יש לא מעט אנשים שמרגישים פחד ממשי לביטחונם, אז טבעי שאיומים באאוטינג יישמעו, אבל אנחנו לא שם. ואם כבר שולפים את האיום, רצוי שהוא לפחות יעלה נגד מי שבאמת פועל אקטיבית נגד להט"ב, ולא נגד מי שאפשר ללחוץ לו את היד, גם אם היא בחדרי חדרים.