שבת, אחר הצהריים. סופרנני מזדעקת. זום על דויד, מלא שוקולד ואקטימל ושאריות של במבה מסביב לשפתיים, צועק "מים, מים". איתן, מאחוריו, מתחנן – "מים, מים". אבא לוצי, באפיסת כוחות, מוזג מים לתוך כוס פלסטיק אדומה. דויד שופך אותם על הרצפה, מוחא כפיים. איתן לוגם מלוא הפה מים. יורק אותם על אבא גיא. שניהם פורצים בצחוק מתגלגל.
אלה אוכלת תפוצ'יפס במיטה של אבא ואבא, וצועקת, "אבא הממיר נתקע". היא רואה ערוץ לוגי, ושואלת אותי מה זו השתלת צואה. אני צועק עליה "המיטה של אבא ואבא היא לא טרמפולינה". דויד מפזר שקדי מרק על רצפת הסלון.
למחרת, בבוקר שאחרי מריבה שרק היא ואני יודעים לייצר, בדרך לבית הספר, אלה מסבירה לחברים שלה שאבא לוצ'י הוא לא ממש רופא כי הוא מטפל בראש של אנשים. היא נשאלת איך זה שיש לה שני אבות ועונה – "זה מאוד פשוט, ריאנון (הפונדקאית) סחבה אותי בבטן וילדה אותי, אבל יש לי אבא ואבא, אז היא לא אימא שלי". ואז, כמו שחקנית לקראת רגע השיא, היא משתהה. תנועה תיאטרלית של הידיים, והיא מדגישה את חוסר האמונה שלה – "אבל אני לא מאמינה" היא אומרת – "אני פשוט לא מאמינה, שאבא גיא הוא זה שנתן את הביצית שלי".
האמת היא שעדיין לא עשינו שיחה לגבי אבהות ביולוגית, זרע וביצית. אבל, כמו פעמים רבות בעבר, מתברר שהיא כבר יודעת. והדברים עבור אלה ברורים, הרבה יותר ברורים מאשר לרוב העולם. אבא ואבא, ודויד ואיתן, וגם תומס הכלב, הם המשפחה שלה. ומי שמלביש אותה מגיל אפס, משחק איתה במלחמות דגדוגים, ורב איתה על ללכת לישון הוא המשפחה שלה, לא משנה מה חושבים מועמדי הבית היהודי לכנסת.
לאלה יש שיער חום חלק וארוך, וזוג עיני שקד נבונות, ומזג סוער. היא רגישה מאוד, ואמביוולנטית לגבי דויד ואיתן, שחוגגים השבוע שנתיים. לפעמים הם כמו צעצועים בשבילה, לשחק קצת ולהניח. לפעמים היא מפחדת שלא נאהב אותה יותר, וכשהם רק נולדו היא ביקשה מאתנו לבדוק את מדיניות ההחזרה של הפונדקאית. אלה אוהבת שמחבקים אותה חזק, וככה היא גם מחבקת את האחים שלה, במין היימליך עוצמתי. הכי היא אוהבת לעשות איתם אמבטיה שמלאה צעצועים, ופירות. יחד הם מתופפים במים בעוצמה וגל אדיר של שמחה פורץ מהאמבטיה אל רצפת חדר הרחצה.
בספטמבר היא התחילה ללמוד בכיתה א'. אבא ואבא לקחו אותה למבחנים של בית הספר לאומנויות, מתוך הכרה בטאלנט התיאטרלי. כשהיא שמעה שבבית הספר הדמוקרטי הילדים מחליטים היא קיבלה החלטה שרק שם היא רוצה ללמוד.
בבית הספר אין עונשים, אבל הילדים יכולים לתבוע זה את זה, ואלה נתבעה כבר בשבוע השלישי ללימודים. היא כינתה את עומר מכיתה ד' – בן זונה. להגנתה טענה במשפט שלא ייתכן שקראה לעומר בן ז..., מאחר ואין לה מושג מה משמעות הביטוי הזה. "קראתי לו בן שנה", היא מסרה בהודעתה, וערקה מבית המשפט לפני הכרעת הדין.
פעם בשבוע, אני אוסף אותה מוקדם מבית הספר, ואנחנו הולכים למסעדה. ברוטשילד 12, על הבר, היא מתלהבת מהברמן. "ומה יש לך להציע לי לקינוח, חוץ מעוגת השוקולד החביבה שמאחוריך?" היא שואלת, ומלצרית, שמקשיבה לשיחה, מציעה לברמן שייתן לה את מספר הטלפון שלו. הברמן מחייך, ואני לא רוצה לשבור את ליבה ולהסביר לה שהוא ממש לא בעניין של בנות. אחר כך אני מנסה להסביר לה מה זה לפלרטט, והיא אומרת "אני יודעת. לאבא לוצ'י (הפסיכיאטר) יש שיטה, הוא עושה שאנשים ידברו על עצמם ואז הם אוהבים אותו".
בשישי, ב-4 לפנות בוקר, הבנים שועטים למיטה של אבא ואבא. לפני כחודש הם למדו לדלג מעל מיטת התינוק שלהם. דויד הרזה, הקטן, הג'ינג'י הכובש, הפילוסוף הבריטי שלנו, היה הראשון שקפץ מעל למיטה, פסע לאורך המסדרון, ניגש לדלת הכניסה, פתח אותה, רץ למעלית, הזמין אותה וירד ללובי. הוא נתפס על ידי שכנה ערנית, ואנחנו קנינו מיטות מעבר. מאז, דויד ואיתן פשוט עוברים למיטה שלנו, עם הרבה חיוכים, ומרץ.
תומס, הכלב השומר, מדלג אחריהם, ואיתן האתלט הבלונדיני תכול העיניים, מתרפק עליו, מכניס לו ידיים לפה, מושך לו באוזניים. מנשק אותו בפה. ב-5 כל הספרים מפוזרים על רצפת חדר השינה. דויד ואיתן מתקדמים לעבר השירותים, ומורחים שמפו על הרצפה. איתן צועק – דודי, דודי, ואלה קופצת לתוך המיטה שלנו וצועקת אבא, טלוויזיה. שני האבות עושים עצמם ישנים, מחכים לראות מי יישבר ראשון. בדרך כלל, אני מודה, לוצ'י הוא זה שנשבר לפניי. אבל עוד לפניו נשברות כוסות, ואייפון מושלך על הרצפה.
.......
שעתיים לאחר מכן כולנו בגן של האחים, חוגגים להם יום הולדת שנתיים. איתן נוגס בעוגת יומההולדת בהנאה צרופה, וצועק גו-גה, גו-גה. אלה מגישה את העוגה לילדי הגן, מלטפת אותם וצועקת מילות עידוד, מתוך הנחה שקטנים הם גם קצת חירשים - תאכלי מתוקה, זה ט-עים מאוד מאוד. דויד נכנס למרכז המעגל ורוקד ריקוד מצחיק, ואז הוא מוחא לעצמו כפיים.