בתור הומו עם פז"ם לא מבוטל, אני תוהה לא מעט איך גם בתוך הקהילה הזאת אני מצליח להישאר אאוטסיידר. בשנות החטיבה והתיכון שייכתי את השונות ואת הפריק שואו שהייתי והרגשתי לנטייה המינית שלי. הייתי מגיע מדי יום לבית הספר, ובדרך לשם הייתי נשקף לעצמי ממכוניות ומחנויות, ולא אהבתי את מה שראיתי. לא הצטרפתי לאווירה הבהמית של שאר הבנים בשכבה, הרגשתי לא שייך. בפנים האמנתי שכשיעברו כמה שנים ואתגבש, המצב ישתנה.
אבל המצב לא השתנה. במושב שבו גדלתי, בצבא, בתל אביב. בכל מקום שביקרתי בו הרגשתי שיש בי דברים מוזרים. שאני שונה, שאני בלתי ניתן להבנה. האמנתי שברגע שאצא למסיבות גייז וגברברי ישראל יפגשו בי, הם ירצו לטרוף אותי על המקום. שצ'יק צ'ק אמצא זוגיות, שאעשה מלא סקס טוב. כי זה מה שהבנתי וזאת התמונה גם היום על הומואים - מדהימים במיטה, מלאי ביטחון, משפריצי סקס אפיל.
כשעברתי לתל אביב ניסיתי להיות כמוהם בכל הכוח. עשיתי הרבה סקס והתחייבתי בפני עצמי לקיים תקופת הוללות שאוכל להיזכר בה. אבל גם בחדר הקטן שלי בפלורנטין בו עברו לא מעט גברים, לא נהניתי מזה. ערב אחד קיבלתי הודעה בגריינדר מבחור בן גילי, שרצה להגיע אליי לדירה ברגל למרות שהוא היה בכיכר רבין. הבחור הגיע סחוט, אחרי הליכה ארוכה בשמש, אבל זה לא הפריע לי להיות מוקסם מהיופי שלו. הוא שתה כוס מים כדי להירגע ומהר מאוד הגענו לחדר. התחלנו להתנשק, הכנסתי את היד מתחת לחולצה שלו והרגשתי שאני בעננים. אבל פתאום הוא עצר. הרגשתי שלא נוח לו עם הסיטואציה אז שאלתי מה קרה. הוא ניסה להסביר לי במילים הכי פחות פוגעות שהוא פשוט לא נמשך אליי. באותו רגע הוא עזב את הדירה והחל במסע חזרה לכיכר רבין. התחושה שהציפה אותי הייתה שאני פשוט אדם לא מושך ואולי כדאי לי להסתגר בדירה בשנה הקרובה. אבל לא ויתרתי, והמשכתי להתהולל ולנסות בכל הכוח להרגיש אטרקטיבי ומגניב.
אני בסדר גמור
בשלב מסוים פיתחתי רתיעה מהקהילה. התעצבנתי מזה שאני לא מצליח ליישר קו. שאולי אני קשה הבנה, כי "מצויד", "ממוקם" ושאר הביטויים היו זרים לי ואפילו לא הבנתי מה הם אומרים. פשוט הבנתי, שלא משנה באיזה קהילה אהיה, אני לא כמו הרוב. לא סוגד לסקס, לא, זה לא כל כך מרגש אותי. לא מוריד חולצה באף מסיבה, לא מדבר בנקבה. אולי הגיע הזמן שאפסיק להתעצבן מזה. אם לא טוב לי, אני לא חייב לצאת למסיבה, לא חייב להתאמן במכון כושר, ולא להתאמן בנענוע הישבן לצלילי ביונסה. אני בטוח שאני לא היחיד ששונה מזה. ואולי הסלידה שיש לי מהעולם הזה צריכה להיגמר, מתוך השלמה שלי עם מי שאני. שכל אחד יהיה מה שהוא רוצה. שאחד ישב בבית ויקרא ספרים וישחק במשחקי קופסא, והשני יפזז לילה אחר לילה. שכל העיר תזדיין לי מתחת לאף ואני אשתה קפה הפוך ואפגש עם חברים במקום שאפשר לדבר בו.
הוכחתי לעצמי שאני יכול להיפטר, לפחות חלקית, מחוסר הביטחון שלי. בשנה האחרונה הצלחתי למצוא זוגיות לא קצרה, שנגמרה אמנם, אבל במקומה הגיעו זוגיות חדשה ואהבת אמת. על אף כל המוזרות שהרגשתי שיש בי, ועל עף החושה המתמדת שכנראה אף אחד לא יוכל להבין ולאהוב אותי - התבדיתי. אני אוהב ונאהב בצורה שייחלתי לעצמי, ואני מאוהב כמו שלא הייתי מעולם.
אבל איך אפשר להתנקות מהתחושות הישנות? על ידי התעלמות מן האופן שבו צריך או מקובל להתנהג ובמקום זה להתנהג בדרך טבעית? איך מתהפכים ומבינים דבר כזה כשכל החיים הבנת את ההיפך? לא משנה אם אני בזוגיות או לא, אני בסדר גמור. בדיוק כמו שאני. ואפשר להתחיל להיפרד מכל הפנטזיות להיות הומו מובחר ומקצוען, ואפילו לרקוד באיזה מסיבה ופשוט ליהנות. ליהנות מהמוזיקה ולא לדמיין לעצמי בראש את הצעדים הסקסיים שאני עושה כרגע על הרחבה ואיך כולם מסתכלים.
>> איפה באירופה הכי ירימו לכם - ומאיזו מדינה רצוי להתרחק?