אירוע היסטורי וחשוב מאין כמותו (בלי ציניות) התרחש השבוע במדינת ישראל - לראשונה, תוקם בקרוב מכללה גאה בתמיכת משרד העבודה והרווחה. את המהלך יזם רן לבל, מראשי ארגון הנוער הגאה ובתמיכת שדרת הניהול והמנכ"ל, עופר נוימן. המכללה קמה במטרה לתת מרחב בטוח ומוגן לחברי וחברות הקהילה (תוך השמת דגש על הקהילה הטרנסית) המתקשות לזכות בהשכלה גבוהה, ותאפשר להן ללמוד מקצוע ולהתפרנס בכבוד.
הקמת מוסד הלימודים עבור הצעירים והצעירות הלהט"ב, בדגש על אוכלוסיות מוחלשות, זו ללא ספק אחת היוזמות החשובות בישראל בשנים האחרונות עבור הקהילה. יוזמה שבתקווה תצליח להוביל להט"ב רבים אשר מתקשים להשתלב בחברה ובשוק העבודה אל דרך חדשה ופרודוקטיבית, כזו שרק תועיל ותוביל את הקהילה והחברה למקומות טובים יותר.
אבל על השמחה הזו מעיב דבר אחד שקשה להתעלם ממנו - המכללה החדשה תיקרא "מכללת מרשה", על שמה של מרשה פ. ג'ונסון, אישה טרנסג'נדרית, שחורה-אמריקאית, שהייתה פעילה בתנועת שחרור הלהט"ב בארצות הברית ואחת הדמויות הבולטות במהומות סטונוול. היא נחשבת לראשונה שהשיבה מלחמה בעימותים עם השוטרים ופעלה רבות למען זכויות הקהילה הטרנסית, שבימים ההם לא זכו לתמיכה אפילו מהומואים ולסביות.
ג'ונסון זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת במוכרות הציבורית בארה"ב ובעולם, בעקבות סרט תיעודי על חייה ומותה אשר זמין לצפייה בנטפליקס. רק עצם העובדה שאזכור שמה דורש הסבר עבור הקהל הישראלי מצביע על הבעייתיות בבחירת שמה של המכללה.
כבודה של מרשה מונח במקומו. היא אחת הדמויות החשובות בסיפור הגבורה של הקהילה הגאה בניו-יורק במאבקה מול המשטרה המקומית, אירוע היסטורי בתרבות הקווירית של העולם המערבי, אירועי סטונוול. אבל מה הקשר בין זה לבין מכללה ישראלית? מה הקשר בינה, מרשה, לבין הטרנסיות הישראליות - בעבר או בהווה? מפתיע שדווקא אנשים בעלי ניסיון רב בפעילות מבורכת לקהילה עשו בחירה בשם קצת גנרי, שלא מסמל או טעון בשום הקשר למקום ולא.נשים שהוא אמור לשרת.
וזה לא שחסרות דמויות טרנסג'נדריות בולטות בישראל; רינה נתן הייתה לטרנסג'נדרית פורצת הדרך הראשונה בישראל שעוררה לא מעט הד בארץ ואף זכתה לא פעם להתייחסות תקשורתית. גילה גולדשטיין ז"ל, ששמה תמיד עולה ראשון ובצדק, ולצידה ננסי שניידר, שתיבדל לחיים ארוכים, זכו לכבוד מאוחר על מקומן בנראות הקהילה והובלת הקהילה הטרנסית. דנה אינטרנשיונל, הזמרת שזכתה באירוויזיון 98, שינתה עם הנוצות המפורסמות את מצבה של הקהילה בין לילה, לא רק במדינה הקטנה שלנו.
יש גם, לא עלינו, לא מעט הטרוסקסואליות שמגיע להן לא מעט כבוד. יעל דיין נשאה את דגל הגאווה בגאון עבורנו בשנים בהן פוליטיקאים שמרו מרחק, ושולמית אלוני ז"ל ששינתה את ספר החוקים עבורנו והיתה שרת החינוך הראשונה. מי ראוי מכל הנזכרות כאן? וזו רק רשימה חלקית, ולכן שוב, תמוהה מאוד ההחלטה לבחור בשם של אמריקאית שעיקר פעילותה היה מקומי בניו-יורק לפני 60 שנה.
ג'ונסון עצמה אפילו לא מופיעה באתר הבית של המכללה ובשום מקום לא תמצאו את סיפור חייה, או את הרציונל שעומד מאחורי בחירת דמות לא ישראלית להוביל את שמה של המכללה הגאה הראשונה בישראל. הסיבות מאחוריה עשויות להיות רבות ומוצדקות, ביניהן האפשרות העתידית לגיוס תקציבים מגורמים ביבשת המרוחקת, אבל היא מנותקת לחלוטין מהישראליות (אם כי שם ישראלי כמו דיין או אלוני היה עושה עבודה טובה גם בתחום הזה). הבחירה כל כך הזויה, שלעיתים נדמה כי היא באה להנציח את שמה של כוכבת (חשובה) בסרט דוקו (מרגש) בנטפליקס, כדי לאפשר לדמויות המקימות והמובילות את הפרויקט לעמוד במרכז הסיפור.
גם מכינת רות מבית איגי, הפועלת בראשון לציון, קורצת לעורכת הדין היהודית (אמריקאית) המנוחה רות ביידר גינסבורג, אשר עשתה רבות עבור קהילת הלהט"ב, אתם כבר יודעים באיזו מדינה. מה שמוביל אותנו לדיון רחב יותר, כי הרי לא מדובר סתם בבחירה אקראית בשמות של דמויות מוכרות, מדובר בקשר של הקהילה המקומית עם הזהות שלה.
דוגמה בולטת נוספת היא מצעד הגאווה בישראל, אשר נחגג בישראל באופן מסורתי (ולא נעים) בימי יוני החמים, כזכר לאותן מהומות סטונוול ההיסטוריות שפרצו באותו חודש בארצות הברית. אבל הקהל הישראלי ברובו לא מודע לזה. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה כי צועדים בגלל הקיץ וים וכיף, ולא מודע בכלל להיסטוריה האמריקאית. גם אפשר להבין למה - למדינת ישראל יש היסטוריה משלה, והיא מפוארת ומרתקת לא פחות. אצלנו המהפכה הגאה פרצה במלוא תפארתה בחודש מאי, אחרי זכייתה ההיסטורית של דנה אינטרנשיונל בתחרות המוזיקה האירופית. אז אולי הגיע הזמן שנתחיל לתת לה, ולכל שאר פורצי הדרך הלהט"בים בישראל, קצת יותר ריספקט? יודעים מה, אפילו מזג האוויר נעים יותר אז.