באוגוסט 2013 אני מקבל הודעה משמחת: "התקבלת ללימודי הרפואה באוניברסיטה העברית. בעוד חודש אתה עולה לירושלים". יותר משהתרגשתי להתקבל למסלול היוקרתי, דמעות האושר שהזלתי היו גם מהמעבר הצפוי שלי לעיר הבירה – ולא רק כי כמו כל מתבגר מרדן חיכיתי לעזוב את הבית של ההורים. לכאורה, כמי שרק חודש לפני כן יצא מהארון, טבעי היה לי לרצות להישאר ברמת גן, הכי קרוב לתל אביב שאפשר, אבל אז עוד לא הכרתי כמה נוח להיות הומו בקצה המערבי של כביש 1.
אם לומר את האמת, תמיד אהבתי את ירושלים, והעדפתי אותה כמו רק מי שגדל במרכז יכול להעדיף. מבחינתי זו לא הייתה רק בריחה אל מציאות חדשה, שבה אוכל להציג את עצמי כמי שאני באמת מהרגע הראשון. האמנתי בכל לבי כי ירושלים, העיר בעלת המגוון האנושי הרחב ביותר בעולם, זו שמקיימת בתוכה דו-קיום קונסטרוקטיבי, היא-היא העיר שבהכרח תקבל אותי אליה בזרועות הפתוחות, אהיה מי שאהיה. דווקא בירושלים.
שש שנים עברו. בירושלים עוצבה דמותי הלהט"בית; אך גיליתי שדמותי זו, בסופו של דבר, נושאת גם היא לא פעם עיניה אל תל אביב. בטח שתל אביב. לבי במערב ואנוכי בסוף המזרח. במאי 2018 שוב אני ניצב בין ירושלים לתל אביב. נטע זוכה באירוויזיון ומדינת ישראל קופצת למזרקה בכיכר, ממש רגע לאחר שהכוכבת הטריה מכריזה "לשנה הבאה בירושלים". דווקא בירושלים.
אך לירושלים לא היה סיכוי מלכתחילה. ירושלים היא אולי מרכז העולם בתיאוריה, אבל את העולם היא לא יכולה באמת לכנס לתוכה - בגלל התיירים הצבעוניים מדי, בגלל השבת, בגלל שאצטדיון טדי לא מתאים. תל אביב, לעומת זאת, מתאימה. בטח שתל אביב.
20 שנה עברו מאז האירוויזיון נחת בירושלים בפעם האחרונה, רק שנה אחרי שנצחה בו זמרת טרנסית ישראלית שפרצה את חומות העיר העתיקה שהתעלמו בהפגנתיות מהקהילה. אבל היום, כשאירופה צריכה לבחור בין תל אביב לירושלים, היא מעדיפה את עיר החוף על פני עיר הקודש.
הייאוש בתל אביב הוא טיפה יותר נוח. למרות שגם בתל אביב להט"בית עדיין אינה יכולה להתחתן עם בת זוגה, היא בוודאי יכולה לתלות דגל גאווה בחלון, בלי לחשוש שישחיטו את משכנה (שדרות). מה הפלא, אם כך, שגם הצעיר הלהט"בי הישראלי, אפילו זה שגדל וצמח בירושלים, לא יכול לחכות לעבור לתל אביב ולהצטרף לחגיגה? לאותה צעירה שעזבה את בתי הכנסת והמדרחוב לטובת חופיה המבטיחים של העיר הלבנה, אני קורא השנה חזרה הביתה. דווקא אחרי האירוויזיון, דווקא השנה, דווקא בירושלים.
בטח שתל-אביב, דווקא בירושלים
ירושלים אינה צריכה להפוך להיות תל אביב, נהפוך הוא: כשהגעתי לירושלים אהבתי אותה דווקא בגלל שאינה תל אביב. ירושלים יכולה להיות בית גם למי שאינו מרגיש שייך לעיר הצועקת ללא הפסקה, למי שאוהב את השקט של רחובותיה הציוריים של עין כרם, או את הצבעים והריחות של שוק מחנה יהודה. אני חושב שזו גם הסיבה לכך שהמצעד הירושלמי הוא שונה באופיו, כזה שהפך במרוצת השנים למחאתי ולהפגנתי הרבה יותר ממסיבת האהבה החופשית על משאיות של המצעד התל-אביבי (שחשוב כמובן גם הוא מאין כמותו, כבודו במקומו מונח).
מצד שני, אל תטעו לחשוב שתל אביב הפכה בית לקהילה הגאה בגלל שהיא "תל אביב", מונח שהפך שם-קוד בציבוריות הישראלית לעיר מערבית ליברלית - כזו שדומה, בעצם, לאותן הערים באירופה שאירחו את האירוויזיון לפניה. גם ירושלים יכולה להפוך להיות כזו. דווקא ירושלים.
הסיבה שירושלים עדיין אינה כזו היא גם הסיבה שהשנה, יותר מתמיד, חשוב לצעוד בה. יש לנו הזדמנות גדולה להביא את הדיון הציבורי לירושלים, ממש עכשיו אחרי האירוויזיון התל-אביבי, שעה שעין העולם לציון צופיה. עלינו להזיז אותה רק 60 ק"מ מזרחה ולהוכיח לכל הצופים, ובעיקר לטרנסית הצעירה ממבשרת, או הלסבית ממאה שערים, שירושלים יכולה להיות מה שאנחנו מדמיינות, או לפחות מה שאני דמיינתי בגיל 18 וחיכיתי להיכנס בשעריה. ירושלים כמו שהיא יכולה להיות.
היום הקהילה הגאה היא זו שיכולה להוביל את ירושלים קדימה לעבר העתיד הוורוד הזה. הקהילה הגאה לא נלחמת רק בשביל עצמה ובשביל זכותה לחיות בחופשיות – היא גם מובילה יחד איתה את הנשים והגברים בסביבתה להאמין ולחזק ערכים של אהבה, חופש, צדק ושוויון. אלו ערכים של שבירת סטריאוטיפים תוך בניית קהילה הדדית בונה ומחבקת – גברים לצד נשים, אנשי אמונה לצד חילוניות. כך זה קרה במהומות סטונוול בניו יורק, שפרצו לאחר ששוטרים פשטו על הבר הגאה הידוע בדרום מנהטן, ושהשנה אנחנו מציינות להן 50 שנה – וכך זה יכול לקרות גם היום.
>> לא רק דנה: מצעד הרגעים הכי גאים בתולדות האירוויזיון
>> להרים בזהירות: ערכת הישרדות מנטלית לכמסקס וחגיגות הגאווה
>> "המפקד אמר מול הפלוגה: שלא אחשוב אפילו בצחוק שאתה כזה!"
תל אביב תישאר גאווה של פיתוח ותרבות, אבל בירושלים תבחן החברה הישראלית. האירוויזיון מסמן את הניצחון שלנו כקהילה להרים את תל אביב - אבל יש להישג הזה יש מחיר משתק. אל לנו לנוח על זרי הדפנה. הגיע הזמן להוכיח שאנחנו לא רק שם, רק בתל אביב, בטח שבתל אביב. אנחנו גם בחיפה, בבאר שבע, בקרית שמונה – וגם בירושלים. דווקא בירושלים.