כבר יותר משנתיים אני לא כותב שירי אהבה. גזר הדין היה חד משמעי – היא תישאר כלואה במבצר שבין האיבר הפנימי שדופק לבין איברי המין. ביום שהיא נכלאה, נדמה היה לי שיצאתי לחופשי. הרגשתי שאני לוכד את אחת החולשות הכי גדולות שיש לגוף להציע לי, ובמקומה מקבל את היכולת לראות ב-360 מעלות. אז הגעתי לפריז, העיר שבספרים לפחות חדי הקרן דוהרים ושוזרים חלקיקים מהקשת בענן בתוך מקרונים, לרחף אל האפרוריות האירופאית של סוף נובמבר או לתת לפירורים הצבעוניים לכסות את הסוודר שלי. למה צריך להחליט מראש בנסיעה אל תוך העיר ברכבת? אני מתקפד רגע אל תוך עצמי ונזכר שלא הגעתי הנה רומנטית.
עברה בערך חצי שנה מאז שהכרנו. באותו הבוקר בו הייתי רצוץ מכף רגל עד לקצוות התודעה שעוד נותרו לי. התחלנו לדבר תוך כדי נדידה מגני התערוכה אל ה-Air B&B בבן גוריון. אלו היו ימים עליזים וחמים. באיזשהו שלב התיישבתי על הדשא. רגלי כשלו מרצף המסיבות והוא פשוט הרים אותי והרכיב אותי לכמה דקות על הגב. כשהייתי ילד קראו לזה "אבויויו", אני בספק אם מישהו זוכר את זה. בכל מקרה - את הג'נטלמניות הזו, אני זכרתי היטב.
אחרי שישנו יחד באותו בוקר ופיזזנו את נפשנו במסיבת הגאווה האחרונה, הוא חזר לצרפת. ימי הפנטזיות על בעל אירופאי אחרי בילוי משותף בארץ, טבעו להם אי שם באחת התעלות המדויקות של אמסטרדם. זה בהחלט לא היה שם, אבל הקשר בצבץ לו ברשתות החברתיות מדי זמן מה, וכלל בתוכו גם אייקונים סכריניים של לבבות סגולים ונשיקות. מכיוון שידעתי שאני יכול, הרשתי לעצמי להבטיח לו שלא רחוק היום בו אבקר את האייפל שלו, המנצנץ.
כשהגעתי אל הדירה שלו קרה דבר מה. לא ממש ידעתי להסביר לעצמי מה, אך התחושה לא דמתה לסרט המצויר שהוקרן בדמיוני קודם לכן. הריח לא היה הריח, למרות שבמטבח המתין הבגט הכי טרי שהיה בפטיסרי מתחת לבית. הצבע לא היה הצבע, בסלון לא ניגן הפטיפון, הסדינים היו מבד פחות נעים למגע ואפילו המראה במקלחת לא החמיאה לי. שום דבר בעצם לא השתנה בו. הוא היה מתוק, אדיב ודיבר יותר מדי, בדיוק כפי שהיה חצי שנה קודם לכן. רק אחרי שחיבקתי ונישקתי אותו כמעט דקה תמימה, הורדתי חלק מהשכבות, עישנתי סיגריה ואכלתי איתו ארוחת צהריים קלילה, הצלחתי להכיל את ההתכחשות שלי. אני באתי כדי להתאהב.
בסמטאות זה תמיד מרגיש קרוב יותר
באתי כדי להתאהב. כדי להחזיר לעצמי לכמה רגעים את הילד שהתלהב מניואנסים, את זה שקטף כוכבים במילים והשחיז אותם בין רגעי החיזור העדינים ובין הלהבות בעיניים בזמן הגמירה על המיטה. כשהבנתי את זה, קרתה דווקא הפעולה ההפוכה. הרגשתי שאני נמשך אליו פחות משנמשכתי בפעם ההיא אז. חשוב להבהיר שבפעם ההיא זה היה וואו, כן? מהתקרה הוזנקו זיקוקים בצורות פאליות, וכל החול שהיה לו בחדר האמבטיה נשטף מבלי שנפתח שום ברז. ניסיתי להבין מה אני עושה עם הבלאגן הזה בבטן. האם התחושות הללו משתקפות ממני או האם הנחמדות והאמפטיות שבי מסתירות אותן? איזו תחושת מבוכה עלולה להיווצר אם תורגש הירידה באנרגיה הזו מצידי? ולמה אני מבין את הכול רק בזמן אמת ובדיעבד? מתי יגיעו תובנות מהסוג הזה לפני שאני יוצא לעוד הרפתקה שכזו?
אז יצאנו בערב לעוד מקום בו גברים אוהבים לעמוד עם הדרינק שלהם ולפטפט. אנוכי היחיד ב"כאילו קלאב" הזה, שחושב שצריך להזיז קצת את התחת במקום לאכול את הראש? אני הראשון לייצר שיחה עניינית שתתחכך לי במחשבות ותייצר לי חדשות. מוכן להתדיין שעות, להתווכח, להסתייג ולהקשיב. בבר, בבית, בקפה, על ספסל או על הדשא. אבל כשאפשר לרקוד – והשיחות גם ככה לא ימריאו פה מעבר למעוף דבורה, אז יאללה, שחררו. בדרך אל המסעדה התחבקנו, היה קר ונהניתי מזה. בסמטאות זה תמיד מרגיש קרוב יותר.
אני אוכל את הלזניה שלי וחושב על כמה אני בעצם לא מרגיש סקסי כרגע. אני רגיל לאכול פחמימות חמימות אז זה בטח לא רק בגלל זה. לא עלה בי שום דחף מיני, גם אחרי הכוסית השלישית באותו ערב. מדוע איני מזהה את ריחו של הריר שנזל לי מהשפתיים על הצוואר כבר שבועיים רק מהמחשבה על הזמן הזה איתו?!
צרפתי? הרבה יותר ישראלי ממני בסופו של דבר
חוזרים הביתה לאחר ביקור אצל אחד החברים שלו. אני עייף כמו מטאטא גינה אחרי שגזמו את כל הצמחייה מסביב. עוד תה ועוד חיבוק ועוד פיהוק ועוד פיהוק ועוד ספה ועוד אצבע פה ושם ועוד פיהוק ועוד שנסון שלא התנגן, ולבסוף נותרו רק הגרביים התרמיות לרגליי, שלא אתקרר.
למחרת, הוא התעורר מוקדם כדי להביא קרואסונים טריים בהגזמה, ריבות מחומרים טבעיים, חמאה עם טעם שלא מצליחים לייצר בארץ ובאגטים שנפלו היישר מהשמיים בזמן שישנו. הוא התרוצץ בבית וארגן את הכול, ואני התהפכתי במיטה ונזכרתי שדחפתי אותו בלילה כשניסה לחבק אותי. אני אוהב את זה שהוא מצחיק וזורם ולא מחושב מדי.
יוצאים אל היום החדש והוא מצביע בחינניות על בחור קרח שעובר מולנו בדיוק כשאני מקטר על כך שיש להם, האירופאים, שיער הרבה יותר בריא משלנו. הוא מנסה להגניב אותנו בתור לכנסיית נוטרדם, הוא מגחך על יצירות מגוחכות בלובר, הוא אפילו מספיק לעשות לי בושות אונליין מול אחד החברים הכי טובים שלי. צרפתי הא? הרבה יותר ישראלי ממני בסופו של דבר.
>> "כשהיה צלצול, עידו נתן לי יד וככה הלכנו לכיתה"
>> לא רק "מה מחפש?": 5 טיפים משני חיים לגריינדר
היה לי יום מדהים, בזכותו. פריז התקרבה כמה צעדים אל הלב שלי, אני חושב שהיא הרגישה את זה. ניסיתי כמה שניתן פשוט להיות, להשאיר את כל ה"להתאהב/לא להתאהב" הילדותי הזה, לבית. אני לא באמת יכול להתנגד לרצונות כאלו שלי. זה גם בסדר גמור להאמין שהפעם השנייה תהיה כמו הפעם הראשונה ורק בעבור הסיכוי שאולי זה באמת יקרה. דקה אחרי שאני כותב את זה, גם בא לי לחזור בי ולומר שזה בכלל לא ילדותי. אני רק רוצה שיישלח אליי איזשהו סימן, כשבאמת אהיה מוכן לזה שוב. שמשהו יבעט לי בבטן, שהיום יתחלף בשנייה ללילה, שתדרוך עלי אנטילופה מצידי. שמשהו יקרה – הו אז, אני אחזור! ואדע שהגיע הזמן להפסיק לחבק בלילה רק את השועלי שלי.