סרטון היציאה מהארון שפרסמתי בעמוד היוטיוב שלי באוגוסט האחרון, צבר 341 אלף צפיות ואלפי תגובות, רובן לשמחתי, היו חיוביות ומפרגנות. אך הדרך לשם הייתה מלאה בהתלבטויות וחששות. לפני ארבע שנים, כשרק פתחתי את הערוץ שלי, אף אחד מלבדי לא ידע שאני הומו, ולא תכננתי שזה ישתנה, בטח שלא "קבל עם ויוטיוב". בהתחלה זה היה פרויקט משותף של חבר טוב ושלי. התחלנו את הערוץ בשביל הכיף, ולא באמת היה אכפת לנו מה אחרים יחשבו על זה. דיברנו על תכנים שעניינו אותנו ונהנינו מהתהליך המשותף של יצירת תכנים ביחד. באותו הזמן הייתי עדיין עמוק בארון ואף אחד לא ידע עלי - לא המשפחה, לא החברים ולא אף אחד אחר.
מאז, הערוץ שלי צמח וגדל, ורק לפני חודשים בודדים החלטתי לעשות את הצעד הגדול ולספר לכולם שאני הומו. לצאת מהארון בתור יוטיובר מוכר זו לא החלטה פשוטה, שכן ברגע שמשחררים את הסרטון הערוך לאוויר העולם, לא ניתן לקחת אותו בחזרה. עם 250 אלף עוקבים ביוטיוב, יציאה פומבית מהארון היא בגדר ניפוץ הארון בו ביליתי 22 שנים.
סרטון היציאה מהארון שלי קיבל אלפי תגובות וביניהן כמות תמיכה ואהדה עצומה. זה היה מאוד כיף לראות, במיוחד כי אני יודע שהרבה מהתגובות שייכות לקהל מאוד צעיר, שכבר יודע ומבין שיש דברים נוספים שמקובלים בחיים חוץ מזוגיות של גבר ואישה. ריגשו אותי במיוחד הודעות שקיבלתי מנערים בני 12, שכתבו שהסרטון הזה נתן להם את האומץ לספר לאחרים על הנטייה המינית שלהם. מבחינתי זה באמת חותם לכוח וההשפעה שיש לי על אחרים.
"התגובה לאלימות ברשת חייבת להיות אפס סובלנות"
אז כן, אני מספר על כל התגובות החיוביות והמפרגנות שקיבלתי אבל כמובן שיש גם את הצד השני של המטבע - התגובות הקצת פחות יפות, שהן חלק מהעניין. הטיעון שאורך החיים של הומואים הוא "לא טבעי" או "נוגד את הדת" עלה בקרב מספר מגיבים. כשאני נתקל בתגובות רעות על הסרטונים האלה כנגדי או כנגד הקהילה אני עושה בדרך כלל הפרדה. אם אני רואה תגובות סתמיות של "יא הומו", אני מתעלם. אבל אם אני נתקל באנשים שמנסים להסית עם תגובות ארוכות, ולכאורה "מנומקות" נגד הומואים ויתר חברי קהילת הלהט"ב, לא רק שאני לא מתעלם, אלא אני גם חוסם.
לא בגלל שזה משפיע עלי, אלא בגלל שאני יודע שאותם האנשים לא מבינים שלמילים שלהם יש משמעות. אז כן, אולי אני חזק ולי זה לא באמת מזיז, אבל מישהו אחר עלול לקרוא את התגובות האלה ולהיות מושפע מהבורות שלהם, ולכן אני פשוט מעדיף למנוע מהם להגיב משהו אצלי. התגובה לאלימות ברשת חייבת להיות אפס סובלנות.
אתגר #קצתאחר של גוגל הוא הזדמנות מעולה שניתנת לנו היוצרים לדבר על נושאים שהם לא הנושאים הרגילים שאנחנו מדברים עליהם בערוץ. בחרתי לדבר על היציאה שלי מהארון, כדי להמשיך ולהעלות מודעות לסוגיה וכדי לספר לצופים שלי עוד דברים שחוויתי בתהליך שלי. באמת שמחתי לגלות שהקהל שלי, ברובו המוחלט, לא שפט אותי בגלל היציאה.
>> סמלי הסקס של פעם – איך הם נראים היום?
>> נסו את זה בבית: 9 צעצועי מין מיוחדים ללהט"בים
>> מבט מבפנים: סצנת האורגיות של תל אביב נחשפת
אחרי שחשפתי את הסוד הזה, הרגשתי משוחרר פי כמה וכמה ממה שהרגשתי לפני כן. אני יכול לראשונה לתקשר עם קהל העוקבים שלי ללא פילטרים. אני ממשיך לקבל מאנשים ברחוב וברשת תגובות חמות ואוהבות, וזה משהו שמבחינתי מראה לי שאנשים אוהבים ומעריכים אותי בזכות עצמי. מי יודע, אולי ביום הסובלנות הבינלאומי בעתיד כבר לא יהיה צורך "לצאת מהארון", ונטייה מינית לא תעורר עוד שנאה או חוסר קבלה.