כשעוצמים עיניים, הכול נדמה לחלום. הבחור שאינו מפחד מדבר. הגבר היחיד שהייתי איתו ואמר לי שהוא אוהב אותי פחות משבוע אחרי שהתחיל איתי בפייסבוק. הרגעים האלה שהלב דופק קצת יותר מהר, מההתרגשות, כי עוד הודעה התקבלה בוואטסאפ עם לב אדום, גדול ובוהק. עם מילים, בלי מילים. הרצון לנשק אותו בכל רגע נתון, הכמיהה הזאת של השפתיים שרוצות להיצמד לשלו. הכל התקדם קדימה במהירות שיא, כמו שני מסתערים על מטרה אחת. ואין לנו במילא מה להפסיד, מלבד אמות המוסר שלי שהכו בי פתאום. אני יוצא עם גבר נשוי.
אני מודה, בשום שלב לא עניינה אותי המשפחה שלו. כלומר, לא רציתי ברעתם, או לגזול אותו מהם. הסטטוס קוו בינינו קבע שבשום סיטואציה הוא לא צריך או אמור לרצות לפרק את התא המשפחתי שלו עבורי. הזוגיות שלו, מן הסתם, ידעה ימים יפים יותר, אבל הקפדתי לא להיכנס לאינטימיות של הזוגיות החוקית שלו. הקשר שלנו הפך למתומצת לזמנים הקצובים בהם בילינו ביחד, לשיחות הקצרות והרגשיות, ההודעות הקצרות במהלך היום והשיחות הארוכות בוואטסאפ לתוך הלילה.
בשלב מסוים היה לי נדמה שכשאני איתו אני חי, וכל השאר זה זמן מינהלה, לוח זמנים עם צ'ק-ליסט שצריך לבצע. אבל מה הביא אותי לקשר כזה? בשלהי העשור השלישי לחיי, כשאני יחסית בשיאי, ולא אמור להתפשר על דברים חסרי עתיד? אחרי שנה קשה ומורכבת מבחינה רגשית, שנה של אהבות גדולות ופרידות גדולות, שנה שטלטלה אותי ופירקה אותי לגורמים – רציתי קצת מהשקט הזה, בסך הכול רציתי להרגיש נאהב. הוא ענה על הצורך הזה בלי לטלטל אותי, בלי לגרום לי להתמודד עם רגשותיי. להיות בלי ולהרגיש עם.
היה לי כיף, הרגשתי נאהב כמו שרציתי, וכל בדל היגיון או הגינות הושתק והוסווה היטב. המבט שלו בעיניים שלי כששכבנו מחובקים במיטתי שבה אותי בקסמו ובכלאו. אני לא מאמין שאני כותב את המילים האלו, אבל בתוך ההרים של השקר הזה, מצאתי אמת. גם כשידעתי שאין לזה עתיד.
יש משהו מאוד נחמד בלנהל קשר עם מישהו שלא באמת שייך לך. כל החלקים הלא רצויים במערכות יחסים מתנתקים מתוך האינטימיות המאוד מצומצמת הזו, שאין לה קורת גג רחבה מספיק כדי להכיל מריבות, אי דיוקים ומעמקי יתר. אינטימיות שטחית מאוד שנותנת מקום רק לרוך, לחום ולאהבה. מצד שני, דווקא בלילות החורף הקפואים הייתי שמח אם היה נשאר לישון, שנתכרבל יחד כאילו אנחנו שני האנשים היחידים בעולם ושום דבר לא מעניין מלבדנו.
אבל חוץ משנינו, יש עוד כמה אנשים בסיפור הזה. אני אכזרי כלפיהם, או שאולי הוא זה שאכזרי כלפיהם. שנינו משקרים, אבל בסופו של דבר דווקא הוא שהולך בתלמים של הפרי האסור, שנוגס במה שאי אפשר. אלוהים נתן אגוזים למי שהשיניים שלו שייכות למישהו אחר. איזה מין בנאדם אני, חשבתי לעצמי. החברים שלי לא הפסיקו לשטוף אותי ולגדף את הרומן הטרי. באד קארמה, אמרו לי. אף אחד מהם לא קיבל את הקשר הזה ולא פירגן לו. אין לזה עתיד, אמרו החברים, וצדקו. ישבתי נזוף במטבחים של חברים שניגבו דמעותיי כשהאמת המרה התנפצה לי בפנים, כשהרגשתי שוב שהאמת היא בסביבה התומכת שלי ולא בבן הזוג הנוכח-נפקד שמצאתי לעצמי.
באותם הרגעים שהיו קשים לי הרגשתי כמו בודד ביקום מקביל. אמת ושקר התערבבו לי, הכל התעוות, ושום מילים שאגיד לא יצליחו לדבר אל אף אחד, לא יצליחו לגרום לאף אחד להבין או להשתכנע. גם לא אני עצמי, שביני לביני ידעתי כמה הרסני יכול להיות קשר כזה. ידעתי, והמשכתי, כי אהבתי אותו, והוא אהב אותי, או כך לפחות חשבתי. הרי ההבדל בין לאהוב - לבין להיות מאוהב ברעיון של האהבה הוא דק מאוד. הזוגיות דה-לה-שמאטע הזו, זוגיות של המחשכים, מצאה חן בעיניי - גם כשהיתה מנוגדת למה שאני מאמין בו, גם כשהכריחה אותי להיכנס לארון ולהסתיר את עצם קיומה.
האשליה בסיפור הזה נמצאת בכל כך הרבה מקומות. קל מאוד להאשים אותי בזה שאני האיש הרע, המשחית, המפתה, ההורס משפחות. למרות שהוא זה שהתחיל איתי בפייסבוק, ואני רק זה שזרם עם העניין, הטריוויה הקטנה פה לא משנה דבר ונשארת שולית למדי. אבל תחושת האשמה לא נעשתה קלה יותר, והייתי מודע לחלוטין לעתיד הלא-ממש-קיים של מערכת היחסים הזו, לסוף המר והידוע מראש, כמו תאונה בסלואו-מושן, היא בלתי נמנעת, ועדיין אי אפשר להפסיק להסתכל.
גם מהפסיכולוגית שלי הסתרתי את סערת הרגשות שלי, ואת עצם קיומו של הנשוי שלי. אחרי הפגישה הלא מנוצלת איתה הבנתי שבמציאות המורכבת הזו אני אהיה זה שישלם את המחיר. כשהלב שלי דוחק הצידה גברים אחרים שיכולים לסחוף אותי למערכות יחסים תקינות ובריאות, ונשאר בסופו של דבר לישון לבד, באלכסון, עם שתי כריות ואשליה מנופצת לרסיסים, כי כנראה שככה זה נעים, כשאני משקר לעצמי בפנים.