אחת לכמה שנים עולה לכותרות סוגיית טיפולי ההמרה בלהט"בים. לאחרונה עלה הנושא סביב כנס ירושלים שמתקיים היום, ושיעסוק בין היתר בטיפולים שכאלה. לפני מספר חודשים אימץ משרד הבריאות את נייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים נגד הניסיונות לשנות אוריינטציה/זהות/נטייה מינית ומגדרית באצטלה של טכניקות טיפול פסיכולוגיות. הסתדרות הפסיכולוגים מצטטת ממצאים של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית (APA), לפיהם לא רק שאין כל הוכחות באשר לאפקטיביות של טיפולי ההמרה, הם גם עלולים לעודד להתפתחות דיכאון וחרדה, ובמקרים מסוימים אף להוביל לאובדנות.
טיפולי המרה – או טיפולי הסבה, כפי שהם מכונים לעתים – הם שדה טיפולי טעון במיוחד, המערב היבטים של תרבות, אידיאולוגיה ודת ונוגע לכמה מהמאפיינים המהותיים ביותר בנפש האדם – התשוקה, הבחירה החופשית והזהות. באופן כללי טיפולים אלה נחלקים לשני סוגים עיקריים, שבמקרים רבים משולבים זה בזה: מחד טיפולים פסיכולוגיים המבוססים על שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות (CBT), ומאידך טיפולים דתיים המבוססים על נדרים, תעניות ותפילות. בשני המקרים, נקודת המוצא לטיפול היא תפיסה לפיה להט"ביות היא התנהגות לא רצויה שיש להכחיד, בין אם בשל ציווי דתי או אלוהי, ובין אם מטעמי איסור חברתי.
אכן, אחרות אינה חוויה פשוטה, אך טיפולי ההמרה לא נועדו בהכרח לספק רווחה נפשית פרטית, אלא לשרת סדר חברתי מסוים. מטרתם העיקרית היא ליישב את הפער בין הנטייה המינית הלהט"בית, לבין המוסכמות הדתיות או ההטרונורמטיביות. היות שלא באמת ניתן ליישב פער כזה, הפיתרון הוא להכחיד את ההתנהגות ה"פסולה". במדינות מסוימות משליכים לשם כך הומואים מגגות של בניינים, ובמקומות קיצוניים פחות פונים לניסיונות ההמרה.
רבים מבין הפונים לטיפול סביב נושא הזהות המינית או המגדרית שלהם, מבטאים קושי ופחד נוראי מפני התשוקות שאותן הם חווים כאסורות, ולא אחת גם מבטאים בעצמם רצון "להעלים" את הנטייה הזו ו"להיות נורמליים". מדובר בתגובה הנובעת ממגוון מאוד רחב של גורמים שעליהם אכן יש לתת את הדעת במסגרת טיפולית, אולם השאלה שעולה היא האם טיפול נפשי יכול להיות מונחה על ידי אג'נדה שיפוטית סדורה לגבי החוויות הפנימיות של המטופל במטרה לשנות אותן. התשובה לדעתי היא לא, ובמקרים אלו המטפל בטיפולי המרה אינו אלא סוכן של אידאולוגיות חברתיות המנסות לאלף את האזרחים הסוררים כדי שיתאימו למודל כזה או אחר, וחוטא למטרה הבסיסית של טיפול שהיא לספק למטופל מרחב התבוננות שמאפשר לבצע בחירות חופשיות ומשוחררות.
ההתייחסות לנטיות מיניות ומגדריות כאל סוג של פגם או בעיה שצריך לתקן, כמו פוביה מטיסות או חרדה חברתית שניתן לטפל בהן ולהעלים בעזרת טיפולי CBT – מצמצמת את נפש האדם למנגנון דל ומוגבל של מצבי on/off תפקודיים, מתוך תפיסה כי התניות שונות יכולות לשנות את המהות והזהות של האדם.
בגלל שלהט"ביות קשורה לכאורה למין ומיניות, ואינה עולה בקנה אחד עם התפיסה הרווחת אודות זהות מינית ותפקידי מגדר, נעשים באופן לא מודע קישורים ואסוציאציות למצבי פתולוגיה של מין, למשל לפדופיליה או אונס. אולם להבדיל ממצבים אלו, להט"ביות כשלעצמה אינה הפרעה כי אם חלק מזהותו של אדם, ונטיות מיניות ומגדריות מטבען אינן דבר שנדרש לטיפול או להמרה.
לאורך השנים פורסמו מקרים ספורים של מטופלים המכנים עצמם "אקס-גיי", שבמסגרת טיפולי המרה הפכו לטענתם להטרו או לביסקסואלים. מצד שני קיימות עדויות רבות על אנשים שלא רק שלא "חזרו למוטב" והמירו את נטייתם, הם גם נזקקו לטיפולים נפשיים כדי להתמודד עם הנזקים שטיפולי ההמרה גרמו. כשארגונים להט"בים מסוימים (לרוב דתיים) תומכים בטיפולי המרה, אף שהם מכירים בעצם הזהות הלהט"בית ואפילו התאגדו סביבה, התמיכה בטיפולים אלה מניחה באופן מובלע שאכן, מדובר בעוון נושא קלון, שאותו יש להמיר במשהו ראוי יותר. אחד הטיעונים של ארגונים אלה הוא שהרצון לשנות את הנטייה המינית או המגדרית הוא אוטונומי, ולמטופל יש זכות לטפל בכל מה שמסב לו סבל. אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מה הגורם לסבלו של המטופל: האם זוהי אמנם הנטייה המינית או המגדרית, או שמא הסבל נובע מהמכבש החברתי המצפה מהאדם להתכחש לחלקים יסודיים ובסיסיים כל כך בזהותו, להתבייש בהם ולחוש עליהם אשמה.
ד"ר רועי שני – פסיכותרפיה וטיפול נפשי, פרטים נוספים באתר האינטרנט