כל חיי ניסיתי לעשות הכל נכון, הכל נכון חוץ מדבר אחד. הדחף הבלתי נשלט להיות נאהב, מקובל, להוות גאווה למשפחה שלי, הנחה אותי בכל צעד ובחירה שעשיתי בחיי. אז ניסיתי להיות הילד המושלם, התלמיד המצטיין, קצין ביחידה מובחרת בצבא, עשיתי תואר, תמיד אמרתי את מה שנכון להגיד ואת מה שרוצים לשמוע, גם כשזה גבה ממני לשים את הרצונות שלי בצד. רק על דבר אחד לא הייתה לי השליטה, לא יכולתי לבחור את מי לאהוב.
את רוב חיי, עד הגיוס לצבא, ביליתי במושב קטן בצפון הארץ ליד עפולה, ניר יפה. באזור בו גדלתי, באותה תקופה (וגם היום), לא תמצאו שני גברים הולכים מחובקים ברחוב, אוחזים ידיים, או סתם מרגישים בנוח להיות מי שהם. לפחות לא כלפי חוץ. מחוץ ל"מדינת תל אביב", תשמעו את המילים "גיי" או "הומו" רק כמילות גנאי.
אני גיליתי שאני הומו בגיל 10. באותה התקופה הייתי סגור, מרוחק, בודד. "זכיתי" לשמוע את ה"קללה" הזאת "הומו", לא פעם ולא פעמיים. עד היום בו עזבתי את הבית, כל ההומואים ש"הכרתי" היו כאלה שראיתי בטלוויזיה או קראתי בעיתון, בטח לא היו כאלה שפגשתי פנים אל פנים. איך יכולתי שלא להרגיש שאני פגום, חולה, שמשהו לא בסדר איתי.
למזלי, באותה תקופה גיליתי את המוזיקה. המוזיקה הייתה המפלט שלי. כל מה שלא יכולתי להגיד ולבטא בקול רם, כתבתי. מיותר לציין שכל השירים שכתבתי באותה תקופה הופנו לאישה. אולי הרצון שלי להיות נאהב הוא שהוליד אצלי את החלום להיות זמר, לקבל את אישורם של אחרים. מצד שני, הרגשתי שלהיות הומו זו אכזבה גדולה מדי, שאני צריך לשים את הפנטזיות שלי בצד ולבחור במסלול הנכון שוב. אז הדחקתי את המוזיקה הצידה.
"היה ברור לשנינו כבר מההתחלה שנהיה ביחד לנצח"
בגיל 20, קצת אחרי סיום קורס קצינים, חוויתי משבר זהות. הרגשתי שאני לא מכיר את עצמי, כאילו שמשהו זר השתלט על ההגה ולקח את כל הפניות הלא נכונות ושאם לא אתפוס פיקוד, צפויה פגיעה. החלטתי להפסיק לשתוק, לספר לעולם מי אני באמת. אחותי הייתה הראשונה. יום אחד היא שאלה אותי "אתה גיי?", אבל בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אמרתי ״כן״. היא הייתה הכי מקבלת ואוהבת, ואמרה בדיוק את הדברים הנכונים, אך בדיעבד סיפרה לי שלא הפסיקה לבכות כל הלילה מדאגה. היא זו שגם הייתה איתי בחדר שאזרתי כוחות לעשות את הדבר השני הכי קשה שעשיתי בחיי, לצאת מהארון בפני ההורים שלי. למזלי, התברכתי במשפחה מדהימה וחברים מדהימים שקיבלו אותי כמו שאני.
משהו בי נפתח. סוף סוף הרגשתי פחות עצור, מוכן לאהוב ולהיות נאהב. וכך היה, שנה אחרי זה הכרתי את האהבה הראשונה שלי. פעם ראשונה ש"זכיתי לאהוב". רק שבועיים אחרי שהכרנו כתבתי עליו שיר, השיר הראשון שכתבתי לגבר אי פעם ושמו "זכיתי בך". פעם ראשונה שהרגשתי שלם, הרגשתי שאני יכול להיות הכי אמיתי שיש, שאני לא צריך להתנצל על מי שאני, או את מי אני אוהב. הרגשתי שיש מישהו שמכיר אותי באמת. הזוגיות איתו הייתה היציאה ״האמיתית״ שלי מהארון. אי אפשר לתאר בכתב את האהבה שחווינו, זה היה כאילו נולדנו אחד בשביל השני. חודשיים אחרי שהכרנו כבר עברנו לגור ביחד, טיילנו בעולם, התבגרנו יחד, התפתחנו ביחד. היה ברור לשנינו כבר מההתחלה שנהיה ביחד לנצח.
קצת פחות משלוש שנים לאחר מכן, חוויתי את הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים, נפרדנו. חזרתי להרגיש לא שלם, פגום, שבור. למזלי, המוזיקה הייתה שם בשבילי פעם נוספת לאחות את השברים. חודשיים אחרי שנפרדנו כתבתי עליו שיר נוסף, הפעם, על איך לעולם "לא אשכח" את כל הדברים שעשינו ביחד. זה הגם השיר הראשון שבחרתי להוציא כסינגל רשמי לאוויר העולם.
כשנפרדנו, הוא אמר לי שהוא מאמין בי ושהפרידה הזאת תדחוף אותי להגשים את החלום שלי במוזיקה. גם את זה אני לעולם״ לא אשכח״. הפרידה הזאת דחקה בי ללכת אחרי החלום שלי ולרצות בראש ובראשונה רק את עצמי.
>> סמלי הסקס של פעם – איך הם נראים היום?
>> נסו את זה בבית: 9 צעצועי מין מיוחדים ללהט"בים
>> מבט מבפנים: סצנת האורגיות של תל אביב נחשפת
חודשיים אחרי הפרידה, העליתי מופע סולו ראשון. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לשיר שיר לגבר בקול רם. רק 6 שנים אחרי היציאה מהארון, הרגשתי מספיק בנוח. משהו בי השתנה מאז הפרידה. את כל השירים שכתבתי מאז, כתבתי לגבר, וכתבתי הרבה. הסינגל הראשון שלי "לא אשכח", מדבר על הפרידה מהאהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. הלוואי והשיר הזה הוא רק עוד צעד קטן ליום אחד בו אף אחד לא יפחד לדבר, לכתוב ולשיר על מה הוא מרגיש באמת, מבלי להתנצל.