הרעיון להקמת מפלגה סקטוריאלית לקהילה הגאה אולי נשמע חיובי לאוזניים מסוימות, אבל בפועל הוא עלול לפגוע ביכולת שלנו כקהילה להגיע להישגים הנדרשים לנו. ראשית, אין למפלגה כזו היתכנות פוליטית להיכנס לכנסת. כדי לעבור את אחוז החסימה על המפלגה הגאה לגייס 130 אלף קולות - יעד שלא הושג על ידי אף מפלגה סקטוריאלית או מפלגה שקידמה נושא מרכזי אחד כמו "עלה ירוק", למעט המפלגות החרדיות.
לנו בקהילה אין יכולת לחכות את אופן ההצבעה ההיררכי של האוכלוסייה החרדית שמכתיב למאות אלפי אנשים את הפתק שהם שמים בקלפי, ואנו גם לא רוצים בכך. הדוגמא הרלוונטית היחידה להשוואה היא מפלגת "הגמלאים", הפתעת הבחירות של 2006, שקיבלה את כוחה דווקא מהצבעה מחאתית וטרנדית של צעירים, ואיבדה לחלוטין את כוחה בבחירות 2009.
שנית, הכלי הניצחון האמיתי של הקהילה הוא העקרונות שלנו ולא סקטוריאליות. גישה סקטוריאלית, גם אם תביא אותנו לניצחון בבחירות, מפלגת אותנו כחברה יותר ויותר. האם אנו כקהילה רוצים להחזיר באותו מטבע למפלגות החרדיות ולהיכנע לכל תכתיב הזייתי של כל ממשלה, רק לשם קבלת תקציבים? ראוי שהשיח הציבורי יידון בעקרונות, רעיונות ותוכניות עבודה לשיפור המצב במדינה או בעיר, ולא להיכנע לשיח סקטוריאלי וזהותני, בייחוד כשיש מספיק חברי וחברות כנסת שמקדמים חקיקה למען הלהט"ב.
על שולחן הכנסת מונחות כל הצעות החוק שהיינו רוצים להעביר, משוויון בנישואים ובהורות ועד מיגור האפליה נגד הטרנסג'נדרים. לא ברור איך מפלגה גאה תוכל לגשר על הפער שמונע מהחוקים הללו לעבור, שכן לא תהייה לה דרך לבצע מהלכים שיעבירו חוקים כאלה, אם היא תשב בממשלה עם החרדים והבית היהודי, כפי שכל המפלגות שמקדמות את הקהילה הגאה כיום מתקשות לשבת איתם באותה קואליציה.
גם אם אינכם מסכימים איתי כי אידיאולוגיה עדיפה על פני סקטוריאליות, אני מאמין כי מהלך שכזה ברמה הקהילתית הוא לא ראוי משתי סיבות מרכזיות. הראשונה היא כי הקהילה הגאה היא הטרוגנית מאוד, וחבריה וחברותיה מאמינים בדברים שונים ברמה המדינית, הכלכלית או האזרחית. לשולחן הכנסת מגיעות אלפי הצעות חוק שנידרש להכריע עליהם, ואין יכולת להכיל מורכבות שכזו במפלגה אחת. הסיבה השנייה היא הסכנה כי מי שיעמוד בראש המפלגה הסקטוריאלית הזו ייחשב כ"פניה של הקהילה", וכל הצבעה שלו תיחשב להצבעה של הקהילה כולה. דבר זה מקבל יתר דגש, מכיוון שלא מסתמן כי שיטת הבחירות הפנימיות במפלגה תהיינה דמוקרטית.
>> בחני את עצמך: איזה סוג לסבית את?
>> "ואז הוא שאל אותי: מה יש לך בין הרגליים?"
אני מבין את התסכול שמביא לרצון להקים מפלגה שכזו. יצאנו לרחוב בקיץ האחרון כי נמאס לנו לשמוע "לא" מממשלות ישראל השונות ומאסנו מהפער הבלתי-נתפס בין התמיכה הציבורית הרחבה, שאנו זוכים לה בקרב הציבור הישראלי בכל הסקרים, ובין חוסר היכולת לשנות את ספר החוקים לטובתנו. אך התשובה לכך היא לא להקים מפלגה סקטוריאלית חסרת סיכוי ריאלי ברמה הפוליטית, שעלולה להסב לנו יותר נזק מתועלת. התשובה האמיתית היא התפקדות למפלגות, כניסה למערכת הפוליטית ברמה הארצית והמוניציפלית כאחד, קידום לובי חזק יותר למען הקהילה הגאה בכנסת ולהביא את הנושא הלהט"בי לנראות גבוהה יותר בזמן בחירות.
אייל לוריא פרדס הוא ממנהיגי המחאה בירושלים ומספר 2 ברשימת מרצ למועצת העיר ירושלים.