"תכלית המסיבה היא להשכיח מאיתנו את היותנו בודדים, אומללים ונידונים למוות. או, במילים אחרות, להפוך אותנו לחיות". זה מה שמישל וולבק כתב בספר "להישאר בחיים" ונדמה לי שמאז העיסוק הזה שלו (בין שאר העצות שהוא משיא לקוראיו בנושא, וולבק ממליץ קודם כל להיות מודע מבעוד מועד שהמסיבה עתידה להיות כישלון ודאי), לא פגשתי יותר מדי אמירות כנות בנושא. ואז הגיע השיר החדש של אילן פלד ונועה קירל.

זה כמעט מוזר לעשות קריאה עמוקה כל כך במילים לשיר שמורכבות בעיקר מהטיות השורש ט.ר.ל.ל, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסך הכול יממה עברה מאז שיצא "טרילילי טרללה", וכבר ברור שמדובר במיני-תופעה, במומנט תרבותי שראוי להתעכב עליו, כי "טרילילי טרללה" הוא בגדול כל מה שרצינו משירי גאווה ולא קיבלנו. אחרי שנים של שירים בינוניים שבפרונט שלהם אמנים לא לגמרי קשורים, פלד נרתם יחד עם נועה קירל לשיתוף פעולה עם בר השפגט ואנחה של רווחה והנאה קולקטיבית השתחררה באחת. היינו צריכות את זה. 

זה מאוד לא מפתיע כשמדובר במשהו שאילן פלד מעורב בו, מי שאפשר להגדיר כדראג קווין המפורסמת בישראל ובטוח שאפשר להגדיר אותו כאדם בעל משקל סגולי ספציפי מאוד בתרבות הלהט"בית בפרט ובתרבות בכלל. הקטע עם אילן פלד הוא שהקסם שלו מורכב במידה רבה בזה שלצד ההומור תמיד מתווספת שכבה דקה, רק לפעמים בלתי נראית, של חתרנות ומלנכוליה.

זה מה שהופך את "טרילילי טרללה" ליותר מההמנון של הרגע. אפשר למצמץ את זה כמעט ולפספס, אבל מי ששומע את פלד הודף את הקריאות של קירל, "הנה זה עולה לך", "לא עולה לי ולא נעליים", כבר מצליח להקשיב ממש כשהוא אומר "אני לא יודעת אם אני נהנית". שש מילים של תורה שבעל פה שאף אחד לא מעלה על שפתיו, ובטח שלא על הכתב, אבל כמעט כולם מרגישים.

מסיבה מגיעה בראש ובראשונה עם הציווי המעיק "מוכרחים להיות שמח". אם הגעת, מוטב שתרים ובטוח שכדאי לך שתהנה. והנאה, במיוחד במסיבה, היא עניין חמקמק כמו סניץ' מוזהב. זה לא שאנחנו רודפים אחריה כמו שאנחנו אפילו לא לגמרי יכולים לזהות אותה. כיף לי? לא כיף לי? ועכשיו? עלה לי כבר או שירד לי לגמרי? להרים שוב? לחכות? אז עכשיו או אחר כך?

לא סתם אנחנו משתמשות במושג "עלה לי". כולנו רוצות להתרומם מעל הרצפה המטונפת ולרחף באותו גובה עם השנדליר, והדרך לשם רצופה בלבטים, תורים ארוכים ואין ספור שאלות שאנחנו לא תמיד יודעות לענות עליהן. מי ששותה מים באמת מחזיקה הרבה סודות, חלקם ידועים לכל האנשים מסביב לקלאב ועם חלקם תלכי לקבר, במקום להודות שאת מחכה לראות מי יישבר ראשון וילך כדי לא להיות הראשונה שהולכת, או שסתם, הכי בפשטות, לא באמת כיף לך ואת לא יודעת לגמרי מה לעשות עם זה. 

לא בדקתי את זה מדעית אבל אני מוכנה להמר שלפחות חצי מהאנשים מנהלים עם עצמם את הדיאלוג המתיש הזה. זו לא המסיבה שסוערת, זו הנפש. לא לדעת אם אתה נהנה או לא, והצורך האובססיבי כמעט לברר את זה בעודך מנסה להגיע לאותה הנאה נכספת, הופך את המסיבה לזירה שולית לחלוטין לאירועים הרגשיים שמתחוללים בפנים. ואנחנו לא מדברים על זה, על ספקטרום הרגשות הכאוטי הזה, אבל כולנו עוברים את זה ואיכשהו, זה אף פעם לא חלק מהאתוס המפואר של חיי לילה. 

מאות אנשים רוקדים, חלקם אחד על השני וחלקם אחד עם השני, ורק חלק קטן מהם יכול להכיר בזה שהזירה הזו, המזיעה, המלוכלכת, המשכרת, יכולה להיות המרחב הכי שמח והכי עצוב בו זמנית, הכי המוני אבל גם הכי בודד, והאחד לא מבטל את השני, הם כולם מתקיימים יחד בצורה כמעט בלתי אפשרית, ממש כמו שקורה ב"טרילילי טרללה". דה פרוף איז אין דה פודינג.