קוראים לי ליאב ואני גר בחיפה. בקרוב אהיה בן 17, מה שאומר שאני כבר שנתיים נמצא מחוץ לארון בתוך מערכת החינוך ובכלל. יציאה מהארון היא לא רק תהליך של הבנה וקבלה עצמית, בשבילי היא הייתה חוויה של חישוב המסלולים והדרכים שלי בעתיד ובמשך השנים. אני הבנתי שאספוג אלימות כזאת או אחרת, אבל לא ברמה הזאת. אם הייתם אומרים לי שהיציאה תהיה כרוכה בתחושת פחד, חרדה והתכנסות פנימית, אולי לא הייתי עושה זאת. התחלתי לספר בכנות מוחלטת כבר בתחילת כיתה ט', וכל השכבה בסופו של דבר הבינה.
היו אנשים שקיבלו אותי ואותם שמרתי הכי קרוב. לעומתם, היו אנשים שבחרו להשתמש בזהות שלי כנגדי, ואותם הרחקתי בלי שום מחשבה מתמשכת או הרהורים. בכל זאת, יצא לי להיתקל בהם כמה פעמים, בעיקר בטיולים ואירועים שכבתיים.
בטיול השנתי הראשון מאז היציאה מהארון, חלק מהבנים לא רצו לחלוק איתי את האוהל, בטענה ש"אאנוס" אותם ואבצע בהם מעשים מגונים, והחלק האחר ראה בכל דבר בי כלגיטימציה לזרוק לעברי הערות משפילות ושטחיות. נצמדתי לחברות שלי וספגתי כל מילה ומילה, הרגשתי שאני לא מסוגל לפנות לאף מורה.
פעם אחרת הייתה אמורה להיות מסיבת בריכה שכבתית, וקבוצה מסוימת של בנים החליטה בפה אחד שהיא לא תיקח חלק, רק בגללי. לא, סליחה, בגלל הבורות שלהם. מיותר לציין שלאותה מסיבה לא הגעתי, הרגשתי כמו אורח לא רצוי, אבל לא הייתי מוכן לוותר. אספתי רשימה של כל אותם הבנים, פניתי למחנכת שלהם וליועצת השכבה, ודרשתי שלא אהיה איתם באותה הכיתה בעתיד. המערכת הביעה צדק, וכרגע אני נמצא עם מחצית מהם באותה הכיתה. "אם יקרה משהו נטפל בזה בחומרה", אמרה כל מורה וכל יועצת כששיתפתי איתן את הבעיה.
"כאילו המילה 'הומו' חרוטה לי בפונט 40 על המצח"
אנחנו אמורות ואמורים להבין שלהט"בופוביה, עם כל האלימות שחבויה בה, היא גם הדרך שבה מסתכלים על אחרים. אותי ראו כתגית של המיניות שלי. כאילו המילה 'הומו' חרוטה לי בפונט 40 על המצח. הרגשתי שכל בגד, כל מילה, כל התנהגות, כל הרגשה, זה מאפיין "הומואי" שאני זורק לאנשים מסביבי בפרצוף. אז לא, זה בסך הכל חלק ממני.
התסרוקת והצבע שהיה לי בשיער לא היו הצדקה לפעם ההיא, בה נערים הלכו אחריי ברחוב מול בית הספר וזרקו לעברי הערות בנוסח "מקבל בתחת", גם לא לפעם ההיא בה מישהו הלך לעברי בקריאות של "בן או בת?" במשך דקות ארוכות, גם לא לפעם ההיא שמישהו הצמיד אותי לקיר במסדרון וצווח עליי "אחותי" ו"יאחתי" וגם בסופו של דבר - לא לפעם ההיא בשיעור ספורט, בה אדם מסוים חיבק אותי מאחור, בזמן שאמרתי בבירור "לא" וניסיתי להתנגד, והמורה צפה ונפנף את המקרה.
אף נערה ונער לא אמורים לחוות פגיעות כאלו, בין אם הן מילוליות, פיזיות או מיניות, רק בגלל החושך שנמצא לחברה בעיניים. אני לא אמור להרגיש לבד מול כל המערכת, שכל רגע מקשטת את הקירות בשלטים של קבלת האחר ומה היא ההגדרה להומו. עם כל הכבוד לחינוך, ועם כל הכבוד לססמאות קצרות וקיטשיות, קודם כל צריך לגרום לכל בנות ובני הקהילה להבין שיש להן ולהם את האפשרות לגשת לעזרה וליווי רגשי בכל המסע הזה. עזרה תמיד אמורה להיות נגישה, והתלמידות והתלמידים לא אמורים להרגיש לבד עם כל חוויה מפחידה ופגיעה רודפת.
>> "אל תתנו לנו להיות הורים, תתנו ליגאל עמיר"
>> כך הפכנו אחת המדינות עם הכי הרבה משפחות גאות
אני פחדתי והסתתרתי בלי סוף, עד שהגעתי לנקודה בה הקאתי החוצה את האלימות שבלעתי, והבנתי שזאת לא אשמתי. בתי הספר חייבים לטפל במקרים של אלימות להט"בופובית, ולהעלות את המודעות לכך, למעני, למען הטרנסית בת ה-16 שנמצאת בארון, למען הביסקסואל שהפנים את זהותו, למען הלסבית שחווה הטרדות מיניות מתמשכות בבית ספרה על ידי הבנים, ולמען כל נערה ונער, תלמידה ותלמיד, שהולכים כל יום לבתי הספר ויושבים בכיתות. החיים והזהויות שלנו הן לא קישוט או הצדקה לאלימות, הן חלק חשוב שאתם - המערכת - לא יכולים למחוק או לנפנף הצידה.
במוצאי שבת (11.8) תתקיים עצרת ענקית בתל אביב לציון 9 שנים לרצח המחריד בברנוער, בהובלת ארגון הנוער הגאה איגי ובהשתתפות חניכים מתנועות וארגוני הנוער השונים. בשעה 20:00 תצא לדרך צעדת הנוער הגדולה מבית הברנוער הישן בשדרות רוטשילד פינת נחמני ותסתיים בעצרת המרכזית בכיכר הבימה.