קוראים לי אריק. או אריקה, איך שבא לכם. אני לא טרנסג'נדר\ית, לא הומוסקסואל ולא ג'נדרקוויר. לא מוכן שיגדירו אותי. רק אריק\ה. בלי הגדרות, בלי חוקים, הכי נקי ופשוט.
>> בגיל 63: דוגמנית העל חושפת את זהותה האמיתית
>> "החלטתי שאני עושה ניתוח לשינוי מין, ואם לא - אתאבד"
אני זוכר את הימים שאמא היתה חוזרת הביתה וקונה לי בגדים. בכל פעם כשהייתי פותח את השקית, הייתי רואה שאלו בגדי גברים והייתי אומר לה תודה, מנשק אותה על הלחי, שם את השקית בארון ומחכה לשנה הבאה - כדי שהם יהיו קטנים עליי ואוכל לתרום אותם למישהו שבאמת ילבש אותם.
"בבית הספר היו מקללים ומרביצים לי"
מהארון יצאתי בגיל 15. לא באמת הרגשתי שיש צורך לצאת מהארון, כי בחייאת, מי לא ידע? נקרא לזה "יישור קו". אז כשיישרתי קו עם ההורים שלי הם לא קיבלו אותי, אבא שלי זרק הערות על טיפולי המרה ואימא שלי לא קמה מהמיטה כמה ימים. אח שלי התהפך, אבל לא באמת היה אכפת לו ממני. דברים התגלגלו והייתי בהסגר, הרשו לי ללכת רק לבית הספר ולכל מקום אחר שרציתי לבלות בו, הייתי צריך לשלוח מיקום מדויק כל חצי שעה לאימא שלי, כדי לוודא שחלילה לא אסע לתל אביב, הרי שם נדבקתי בהומואיזם. הורים, לכו תבינו.
זרקו אותי מהבית עשרות פעמים. למזלי היה לי את שקד, החבר הכי טוב שלי, שהזמין אותי להיות אצלו ותמך בי מהרגע שהכרנו. כל כך רציתי לעזוב את הבית, אבל הרגשתי לבד וחלש שאני לא מסוגל להתמודד עם העולם הגדול. סך הכל נער בן 16 שלא עשה עדיין כלום. הייתי יוצא מהבית במכנסונים והמבטים ברחוב היו הורגים אותי, הרגשתי שאנשים היו מפשיטים אותי עם העיניים שלהם ומבקרים אותי בלי להוציא מילה. אז להשכיר דירה? לא בא בחשבון.
"התחלתי להקשיב ללב שלי"
אחרי שנה עברתי לגור בתל אביב, עטפתי את עצמי בחברים טובים, חברים שזיהו את הכוח והייחודיות שלי, חברים שהיו המשפחה הביולוגית שתמיד רציתי, שנתנו במה לשטויות ולשגעונות שלי. עברתי תהליך של קבלה עצמית והתחלתי לפרוץ, הכרתי בצד אחר שלי - אריקה. התחלתי להתאפר, הייתי נכנס לחנויות בגדים ולא הייתי מבין למה יש מחלקת "גברים" ומחלקת "נשים", הרי הכל זה בד. מי קבע שרק נשים יכולות לנעול עקבים? ומי אמר שמכנס סקיני זה פחות גברי? הייתי קונה מה שיפה ונוח לי, מה שהשלים אותי מבפנים ונתן לי הרגשה שאני כוכבת. הייתי מורח לק ג'ל ומסתובב עם שמלות, הרגשתי שאני חזקה ועוצמתית ושאין ממה לפחד, הרגשתי הבוס הגדול ושאני אחליט לעצמי מה נכון לי ומה לא נכון.
שמחת החיים שלי חזרה וסוף סוף אני יכול לחייך לעולם והעולם מחייך אלי חזרה. אני מרגיש שאני נאבק ונלחם לא רק בשביל עצמי, אלא בשביל אותו ילד או ילדה שנמצאים עמוק בארון. אני יודע איך זה להיות להרגיש שקוף בחיי היומיום. אל תתנו לאף אחד להוריד אתכם למטה, לכו עם ראש גבוה ותמיד תזכרו שיש לכם כתר של נסיכה על הראש. תהיו רעבים לכבוש את העולם ולשבור את כל החוקים. צבעו את העולם בצבעי הגאווה ולא משנה כמה זה קשה אל תוותרו. אני מפציר בכולכם, לכו עם האמת שלכם, תהיו אתם, מיוחדים בדרך שלכם. תהנו מהרגעים הקטנים ואל תפחדו לתת לעצמכם ביטוי עצמי. לכו בדרככם כל עוד היא לא פוגעת באף אחד\ת. הפיצו אהבה ואדיבות כי השינוי מתחיל בנו. כמו שרופול אומרת: אם לא תאהבו את עצמכם, איך לעזאזל תאהבו מישהו אחר?