אם יש נושא שתמיד מצליח לפרוח בשיחות ברזייה בעבודה, במיוחד אם למשרד מגיע עובד הומו, זה "איזה מפורסמים בארון ואנחנו לא יודעים?". גם בשנת 2024, יש משהו בנושא הזה שמצית את העניין הציבורי בכל פעם מחדש כשהוא רק צף. הדבר לא מתרחש בחלל ריק, שכן הביצה הקטנטנה שלנו מבורכת בסלבס שעדיין חיים בארון. לחלקם יש רקורד מרשים ושנים ארוכות של קריירה וחלקם רק עושים את צעדיהם הראשונים בתעשייה, אבל מה שבטוח – שלפחות בתוך התעשייה, אף אחד לא ייפול מהכיסא כשהם יתראיינו ויחשפו בפעם הראשונה את בן או בת הזוג באהבה החד-מינית שלהם.
בעבר זה היה טאבו מוחלט. אמנים כמו יהודה פוליקר, קורין אלאל ויהודית רביץ חיו בארון שנים ארוכות וניהלו במקביל קריירה מצליחה. במקרים מסוימים הם אפילו ניהלו חיי משפחה להט"ביים (קשה לומר 'גאים'), כשרבים יודעים ובוחרים לסייע בקשר השתיקה. לא היה מדובר רק בכבוד, אלא גם בעולם ערכים שלא קידם אז את הקהילה, בלשון המעטה. לדור הזה היה אולי קל יותר להסתיר (ואולי קשה יותר לסחוב על הכתפיים את עול ההסתרה), משום שהמפורסמים של אז היו הרבה יותר מרוחקים מהעם. פחות מדורי רכילות, בלי רשתות חברתיות והצורך להופיע בהן - עולם אחר לחלוטין.
אחרי המהפכה הגאה של דנה אינטרנשיונל, היינו בשלים לעבור שלב - "מודל עברי לידר". סלב להט"ב שפרץ לתודעה והיה חלק מהקהילה הגאה, לקח קצת זמן להתבשל ואחרי סיבוב של שמועות יצא פומבית מהארון. לרוב זה היה בראיון מקיף לעיתון מרכזי, ולצידו השקת אלבום. היח"צ הנלווה לחייו האישיים של האומן נמצא איתנו שנים רבות. משם עברנו להראל סקעת, שעמד על בימת הזיכרון לרצח בברנוער בזמן שרבים כבר ידעו מהי העדפתו המינית, אך הוא עדיין התעקש להצהיר שהוא סטרייט (זה לא ארך זמן רב והוא יצא מהארון בסרט דוקומנטרי על חייו). סקעת, שהיום מציג לראווה משפחה גאה פוטוגנית, התמודד אז עם הארון והיציאה ממנו בתקופה שבה צמחו הרשתות החברתיות והסיקור התקשורתי קיבל צורה חדשה.
חיי הסלב ב-2024 הם אינטנסיביים יותר, חשופים יותר ומלאי דינמיות. היחסים מול הקהל הופכים הדדיים, והגבולות מטשטשים. אולי מהסיבה הזאת, אפילו בימים שבהם החברה מנרמלת להט"ב יותר, זה הופך קשה יותר לצאת מהארון כאדם פומבי. אולי דווקא במצב שבו כולם ברשתות והווליום והעוצמות של כל צעד הופך עוצמתי יותר, לאנשים כמו ניקי גולדשטיין לוקח נצח להיחשף באמת.
ההסתרה, החיים בארון והבחירה הלעיתים אובססיבית להישאר בתוכו, מלווה אותנו מהרגע שהתחילה להתגבש תעשיית "סלבס" בישראל, היא רק משנה צורה. בימינו, מעטות הפעמים שראיון או פוסט יציאה מהארון מלווה בתחושת הפתעה גדולה, אך גם יש מעט מאוד אמנים מפורסמים מהשורה הראשונה שפרצו לחיינו כשהם כבר מחוץ לארון.
בתוך הקהילה הגאה אנחנו שומעים לעיתים ביקורת על אותם סלבס "ארוניסטים", אם באמת אפשר לכנות אותם כך. הבחירה בלהיות דמות ציבורית, כזאת שכל העיניים נשואות אליה, טומנת בחובה גם אחריות קהילתית. טענה לא מבוטלת היא שאותם מפורסמים "ארוניסטים" מתנהלים בצורה בעייתית, משום שהם מחנכים את הקהל, בין אם במודע ובין אם לא, שצריך להסתיר. יותר מכך - הם מלמדים ומראים לו בדיוק איך לעשות את זה.
גם היום יש חשיבות לא מבוטלת לדמויות ציבוריות ממגוון תחומי החיים שיחיו חיים מחוץ לארון. ההישארות העיקשת בארון, בייחוד כשהביצה גועשת ורוחשת בשמועות, היא מסר שמהדהד לעיתים חזק יותר מאשר יציאה מהארון. וכן, המסר הזה הוא בעייתי, כי השאיפה תמיד צריכה להיות לחיות חיים של אמת, חיים אותנטיים, בלי להסתיר את רחשי הלב.
אבל אפשר גם להבין את הקולות שנשמעים אל מול הביקורת הזאת, המבקשים להזכיר שאותם מפורסמים הם אנשים פרטיים בעצמם. גם מתוך הקהילה, ואולי דווקא מתוכה, יש כאלה שמדגישים את הקושי בתהליך היציאה מהארון, ואת העובדה שלכל אחד יש את הקצב שלו ואת הסיפור שלו. נכון, הדמויות הציבוריות בחרו בציבוריות שלהן, אך גם ראוי שהם יהיו רשאים לשרטט גבולות. כל להט"ב צריך לזכור את הקושי שהיה לו בדרך, ולהבין שהקושי הזה יכול להיות כפול ומכופל כאשר עומדת מולך לא רק המשפחה והחברים, אלא גם מדינה שלמה.
צריכים פרטיות? לכו על זה עד הסוף
אבל בשנים האחרונות, עם עליית כוחן של הרשתות החברתיות והתעצמות כלי התקשורת העוסקים בבידור, אנחנו עדים לתופעה חדשה: החבאה או הסתרה OUT - ערפול וטשטוש IN. כדי להבין זאת לעומק אפשר להיזכר בדרך שעברה הזמרת שרית חדד. קריירה ענפה של הזמרת המצליחה ביותר במדינה, כאשר במשך שלושה עשורים תעשייה שלמה (ובשלב מסוים גם הקהל) יודעת שמדובר בלסבית. אבל חדד הבהירה את הגבולות שלה בעצמה וביקשה לא לעסוק בעניין. יותר מכך, היא כמעט אף פעם לא ניסתה להציג איזה מצג שווא לצד גבר כדי להסיר חשד - היא ביקשה לא לדבר על עולמה הזוגי, ונענתה בכבוד, ובטח ובטח שלא שיתפה בנושא.
בעיניי, ההתנהלות הזו יותר מוערכת ומכובדת מניסיונות להכחיש את המובן מאליו על ידי תעלול, או מניסיונות אניגמטיים להתייחס לנושא ואז לבקש מכולם לא לחטט בחייך הפרטיים. במקרים כאלה השתיקה יפה. אם התהליך הפרטי צריך את המקום שלו - קחו את כל המקום שאתם רק צריכים. בלתי אפשרי לעצור את ההמון לתהות על קנקנן של דמויות ציבוריות, אבל אפשר וראוי לא להיות הגורם שמתסיס את הנושא בעצמך. אם התהליך מצריך פרטיות - אז עד הסוף.
כשברור לרוב הקהל מי את ומה את, יש משהו לא הוגן בניסיון להעביר מסרים סותרים או ניסיון להלך בין הטיפות בלי להיות ברורה. מעבר לזלזול באינטליגנציה של הקהל, עובר כאן מסר בעייתי לגבי אלה שעדיין חיים בארון. העיסוק היחצ"ני הבוטה בנושא נשען על גבם הסובל ממילא של אלו שמנסים לאזור את האומץ לצאת לחיים של חופש. ההתמודדות שלהם מורכבת גם מבלי שיראו להם שמדובר בבושה או במשהו שצריך להסתיר. אם כבר אחריות כמפורסם, כמי שמוביל דעה - זו היא האחריות..
קיימת בעיה נוספת בארוניזם המוצהר לכאורה של סלבס - חזרה לשיח המדגיש את ההיבט המיני בלבד של הזהות הלהט"בית. התגובות המובילות יהיו "לא אכפת לי עם מי הוא שוכב" או "למה זה צריך לעניין עם מי היא הולכת לישון בלילה", ונרמול השיח הזה מוביל אותנו למקום שבו מיניות או זוגיות חד-מינית היא חלולה מרגש וערכים, היא רק סקס. יותר מכך, זהות להט"בית במרחב הציבורי מוגדרת על ידי "חדר המיטות", ולא על ידי עולם של של תרבות, ערכים ואנשים מגוונים בעלי אישיות עמוקה ומורכבת.
אנחנו זוכרים כמה זמן לקח לנו לקבל ולאהוב את עצמנו, או כמה זמן לקח לנו לשתף בזה אנשים אחרים. אנחנו מכירים את כאבי הגדילה של התהליך החשוב הזה ומעולם לא היה רצון להאיץ באף איש או אישה, כי לכל אחד ואחת התהליך האינדיבידואלי שלו.
אז לפני תרגיל היח"צ הבא, כדאי וראוי להשתדל לא לעשות צחוק מהעניין ולא להזיק. אם אכן מדובר בעניין פרטי ואתם לא מתכוונים לדבר עליו בקול צלול וגאה, עדיף שלא תדברו עליו בכלל. כי מבעד לעדשת הסטורי יש מי שמקשיב לכם ואסור שהוא ילמד להתבייש בעצמו. אם אתם לא רוצים שיאיצו בכם - אל תעכבו תהליך של מישהי אחרת. אל תשתמשו בנושא ככלי נשק יחצ"ני ואל תעשו צחוק מהציבור. זה תהליך רציני, כואב ועמוק והתהליך שלכם הוא שלכם בלבד.
לצאת מהארון זו תמיד הבחירה הנכונה, הבריאה והחכמה, ולא רק בהקשר של הקהילה הגאה. התמודדויות יש בשפע, גם אם יש לכם 20 עוקבים באינסטגרם וגם אם אתם סופרים אותם ב-K. הדרך לחופש מלאה במכשולים, אבל מי שנמצא לעיניי הציבור יש את המחויבות לא לעשות נזק. לא לצעירים שצופים בהם, ולא להכלה של הקהילה במרחב הציבורי.