חודש יוני הוא חודש הגאווה, והשנה הוא הביא איתו לא מעט נקודות אור ברחבי הארץ, כולל במקומות מפתיעים כמו ערד, אשדוד ועוד. דווקא בעיר בה גדלתי, רעננה, החליטו השנה ללכת כמה צעדים אחורה כשבחרו להתעלם מבקשה קטנה ולגיטימית - לתלות דגל גאווה סמלי בעיר.
>> האם כל ההומופובים באמת הומואים? מדעית הוכח שכן
>> שחר של עידן חדש: קייטנה לילדים טרנסג'נדרים
זה התחיל כבר לפני כמה שנים, כשברעננה התקבצה קבוצת אנשים שראו לנכון לקיים אירועי גאווה בשיתוף העירייה. הצעד הראשון הגיע בדמות הפנינג, שזימן אליו את כל תושבי העיר באשר הם. ממרכז העיר ההפנינג איכשהו נדחק לחניון שולי. אחרי חשיבה עם נציגי הקהילה הוחלט על קיום חודש הגאווה והסובלנות בעיר שבמהלכו אירועי תרבות שפתוחים לכל התושבים. צעד מבורך ומוערך לכל הדעות.
אז איך קרה שכשביקשתי מראש העיר לתלות דגל גאווה צבעוני בעיר הוא החליט פשוט להתעלם ממני? לא ברור. או שאולי בעצם כן. נראה שבקיום אירועים אלו, יש בעיקר ניסיון לעשות 'וי' ולרצות את הקהילה הגאה והפעילים ופחות מהנכונות להראות לתושבי העיר שברעננה קיימים תושבים מכל גווני האוכלוסיה - דתיים, חילוניים, הומואים, לסביות וכן הלאה. כמה נוח שהאירועים מתקיימים בדלתיים סגורות, כך תושבים שהקהילה הגאה לא נאה להם לא צריכים לדעת ולראות וכולם מרוצים. האמנם? אז זהו שלא.
אחרי שראיתי את התמונות מהרצליה השכנה, שם תלו דגלי גאווה בחוצות העיר כמו בערים אחרות בארץ, החלטתי לפנות לראש העיר זאב בילסקי, לברך אותו על קיום אירועי הגאווה ולשאול אותו על תליית דגלים בעיר. הפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק שלו זכה ללייקים רבים ותגובות, אך כנראה שלבילסקי עצמו זה לא היה מספיק חשוב כדי לתת את דעתו בנושא. בהמשך אף כתבתי לו הודעות פרטיות, שכן התכתבנו בעבר בנושאים דומים, אך גם כשראה את ההודעות הפרטיות, בחר שלא להגיב. השלב הבא היה מכתב רשמי מ"האגודה" שהגיע ללשכתו, אך גם פנייה זו לא זכתה לשום התייחסות ממנו או מדוברות העירייה.
ההומופוביה הנוראה מכולם - זו שקשה להבחין בה
בימים בהם חברי הקהילה הגאה נטבחים ללא רחמים בארצות רחוקות וגם בכאלה קרובות יותר, בימים בהם נוער מהקהילה הגאה עדיין סובל מהצקות ואלימות על בסיס יום יומי, יש מי שעדיין מפחד לתלות על פתח ביתו את הדגל הצבעוני של השוויון והאהבה, אבל מנגד אין לו שום בעיה לחגוג אירועים ציבוריים עם מחיצת הפרדה בין נשים וגברים. הייתי מנסה למצוא קונטרסט חזק מזה בין קדמה לארכאיות, אך בוודאות הנסיון הזה היה כושל.
על אף שהעיר שבה גדלתי נראית למראית חוץ ליברלית ומודרנית, עצוב היה לי לגלות שוב שרעננה מחביאה בתוכה גרעין דתי ופנאטי שמפחד להזדהות עם העולם הנאור ומונע ממנה להתקדם קדימה. לצערי היא לא היחידה שלובשת תחפושת כזו, וזו ההומופוביה הנוראה מכולם - זו שקשה להבחין בה.
לראש העיר אפנה בנימה קצת יותר אישית, כמי שכיהן בתפקיד במשך רוב תקופת חיי וכמי שליווה את כל מסגרות החינוך בהן גדלתי; כמי שבחר שלא להגיב במחשבה שכך העניין פשוט ישכח וכמי שאולי חשב שאני והקהילה הגאה לא ראויים לתגובתו; כמי שהעדיף שעירו תישאר בחושך ולא תתלה בפתחה דגל שכל מה שהוא מסמל הוא אהבה ושוויון, וכמי שמשלה את עצמו במחשבה שבעירו הכל ורוד אם יש אירועי גאווה - זאב בילסקי, אכזבת!
דגל הגאווה הוא דגל של אור והנפתו היא מסר ברור של שוויון בין בנות ובני אדם, מסר שהייתי בטוח שהעיר מעוניינת להזדהות בו. חשוב לציין שהייתי מתאמץ להשיג את תגובת עיריית רעננה לטור הזה, אך מכיוון שניסיתי להשיג את תגובתם מספר פעמים בחודש האחרון, הנחתי שהמאמץ הזה מיותר.
רגע לפני פרסום טור זה התקבלה באגודה תגובת העירייה, אך היא עדיין לא מתייחסת כלל לנושא הדגל:
"קיבלתי את פנייתם של חן אריאלי ואמרי קלמן, יושבי ראש האגודה לזכויות הלהט"ב, לראש עיריית רעננה, ובשמו אני מבקש להודות להם על עשייתם המרובה לקידום זכויות הקהילה. עיריית רעננה ציינה את חודש יוני בסימן גאווה וסבלנות ובמסגרת זו קיימה מגוון רחב של פעילויות. אנו נמשיך לפעול בכדי להעניק לכל תושבינו את מגוון השירותים הרחב ביותר, בכל תחומי החיים ובאופן המכבד ומכיר בהשקפות העולם השונות, כל זאת תוך חתירה לשוויון וסובלנות. נשמח לקבל כל פנייה מתושב רעננה שהגיעה אליכם על מנת שנוכל להשיב לה".
* שי צוף מור הוא סגן עורך ערוץ הסלבס באתר mako.
>> קיבל מכתב פינוי מדירתו - כי "קיים סקס רועש מדי עם גבר"
>> פסק דין היסטורי: האדם הראשון שאינו זכר ואינו נקבה - באופן חוקי