לפני שנתיים נכנסו למשרדי אורי ודן (שמות בדויים) בני זוג הומואים שזכו להיות במשך תקופה משמעותית הורי אומנה של רון, אז בן חמש בלבד. רון נולד לאמא שהוגדרה כלא כשירה והוא גדל בסביבה מסוכנת, פגיעה ומזניחה. במשך שלוש שנים רון, אורי ודן חיו כמשפחה לכל דבר, הורים וילד בבית אוהב באחד מפרברי גוש דן.
צמד ההורים אמנם הוגדרו כמשפחת אומנה, אבל מלכתחילה התכוונו לאמץ את רון. למרות זאת, המצב המשפטי כיום מתייחס לזוגות להט"בים כהורים סוג ב' ומונע מהם לאמץ. אורי ודן לא ויתרו בקלות על החלום שלהם, בעיקר משום שרצו להבטיח עתיד בטוח ואוהב לרון.
המערך הסוציאלי תמך בהם, אבל בסופו של דבר רון הוחזר לאמא שלו, למרות שלא הכיר אותה ועל אף שעדיין הוגדרה כלא כשירה לגדל אותו. רון חזר לסביבה הקשה אליה נולד ואיבד את הסיכוי לגדול לצד שני אבות חמים, אוהבים ודואגים לכל החיים. עד עכשיו קשה לי למחוק מזכרוני את התמונה של רון נפרד מהוריו, עמדתי בצד חסר אונים, מתוסכל מהעוול שנגרם לילד הקטן ולהוריו.
"מבחינתנו רון הוא הילד שלנו, אבל המדינה החליטה אחרת", אמר לי אורי. "אנחנו עדיין מוכנים לעשות הכל עבורו, נלחמנו, אך לא הצלחנו במאבק שלנו. עד היום אנחנו בוכים על האובדן ואין יום שלא עובר בלי שאנחנו מקווים שהוא יחזור אלינו הביתה. בשבילנו ובשביל רון זה כבר מאוחר מדי, אבל בשביל הורים אחרים יש עדיין תקווה. כל מה שצריך לעשות הוא לתקן את החוק, להפסיק את האפליה ולפעול לשוויון גם עבור הורים להט"בים".
אורי ודן לא לבד ובמהלך השנים פנו אליי לא מעט הורים גאים, שהדרך שלהם לאימוץ הייתה כמעט בלתי אפשרית ורצופה מכשולים מתישים, שגם גיבורים היו מתקשים לחצות אותם. הדבר מכעיס במיוחד, משום שכבר ב-2016 הונחה על שולחן הממשלה הצעת חוק אימוץ ילדים, בה הוקדש פרק נפרד לסוגיית האימוץ על ידי זוגות חד מיניים.
התסכול הוא עמוק. כבר אז, לקחתי חלק כחבר הוועדה לגיבוש המלצות החוק ואני יודע שהן נותנות פתרון נכון וצודק לסוגיה לא פשוטה, שנוצרה בגלל האקלים הפוליטי והחברתי שמפלה קבוצות בחברה הישראלית ומסרב לראות בהם אזרחים שווים. אני זוכר שהגשנו את ההמלצות לידי שרת המשפטים דאז, איילת שקד, והאמנו באמת שאנחנו מסייעים לבטל אפלייה ארוכת שנים בין משפחות חד מיניות למשפחות הטרוסקסואליות, זאת משום שהזהות המינית של ההורים לא רלוונטית, אלא רק היכולת שלהם להעניק סביבה תומכת ואוהבת.
מאז הכהונה של שקד קמו ונפלו ממשלות רבות, אבל הצעת החוק החשובה הזו נדחקה לשוליים מבלי שקודמה. אולי הסיבה נעוצה בזמן הקצר בו כיהנה כל ממשלה, דבר שלא איפשר לקדם אותה, או אולי הסיבה היא דווקא שהנושא פחות חשוב לחברי הכנסת. כך או כך, החוק עדיין לא מסדיר את נושא האימוץ על ידי חד מיניים וכך, באין מפריע, נמשכת האפליה, ממנה בסופו של דבר - הילדים סובלים הכי הרבה.
רק בשבוע האחרון הכריז שר הביטחון וראש הממשלה החליפי, בני גנץ, כי בכוונתו לקדם בכנסת הבאה חוק המאפשר נישואים אזרחיים בישראל. אין ספק שמדובר בנושא חשוב, כזה שמביא כותרות רבות ומטרתו שוויון בין האזרחים, אבל חבל שגנץ נזכר לפעול בכיוון רק כעת - בתום הקדנציה שלו. גנץ ושאר חבריו הפוליטיקאים ונציגי הציבור חייבים להבין שהדרך לשוויון בישראל לא מצטמצמת רק לנישואים אזרחיים, אלא גם לנושאים חשובים אחרים.
החוק המדובר מונח על שולחן הממשלה כבר משנת 2018, הוא מצוין ומקיף ובסך הכל ממתין לאישור. הממשלה החדשה שתוקם חייבת לקדם את הנושא במהירות האפשרית ולשים אותו בראש סדר העדיפויות - מדובר בהצלת חיים זה חשוב בדיוק כמו המאבק במגיפת הקורונה, אם לא יותר.
קשה לי להסתיר את הכעס שלי מהמצב הקיים, אבל אני בוחר להאמין שיש סיכוי לשנות החלטות חשוכות שפג תוקפן, כאלו שמסרבות לראות את האדם כאדם, אלא בוחרות לבחון אותו כתווית רצופה דעות קדומות חסרות בסיס. הבחירות המתקרבות הן בדיוק המקום לשנות ולתקן דברים, והגיע הזמן שאחת המפלגות, תיקח על עצמה התחייבות לקדם את הנושא, לא רק למען זוגות חד מיניים, אלא גם למען ילדים רבים שזקוקים לבית חם ומשפחה אוהבת.
עו"ד רונן דליהו הוא מומחה בדיני משפחה והיה חבר בוועדה לחוק אימוץ ילדים.
