כשנפגשנו, "המסותת" ואני, הוא בא מוכן וידע שאני משחקת על שני המגרשים (ולא כאלה שמשחקים בהם כדורסל או כדורגל). כשהוא שאל אם הזוגיות האחרונה שלי הייתה עם אישה או עם גבר, הוא כבר ידע את התשובה. היום החיים שלי מצויים ברשתות החברתיות ללא הסתרות מיותרות, פוסט אחרי פוסט אני חושפת ונחשפת מול קהל שאת רובו אני לא בהכרח מכירה. הרבה תשובות לתהיות נמצאות במילים ובשורות שאני כותבת ומשלחת לעולם.
אבל פעם זה לא היה כך, אף על פי שתמיד נתפסתי כאדם מוקצן ומוחצן, היו שנים שבין תמונה לתמונה, בין מילה למילה, היו שזורים רמזים עדינים לחיים שלי בכלל ולחיי המין שלי בפרט, שרק עין מזויינת הייתה יכולה לקלוט. אלו היו שנים בהן ניסיתי להבין את עצמי ולהבין מה אני, שנים בהן לא ידעתי להעיד על עצמי דבר. כשאת אישה שאוהבת ונמשכת לנשים וגברים, וכזו שעוד לא מכילה את "הגם וגם" שלך, את בטוחה שיש סתירות עמוקות בין שתי הטריטוריות ושהשילוב לא ישים בעליל. הייתי מבולבלת בעיקר כי דחקו אותי לפינה בכל פעם שאמרתי "שהכל פתוח".
עד לפני כמה שנים, אם היה יושב מולי גבר בדייט ושואל אותי על הזוגיות האחרונה שלי הייתי מתכווצת. הייתי מתכווצת כי האמנתי שגברים לא יכולים להכיל אישה, שיודעת לענג אוראלית אישה אחרת בדיוק כפי שהיא יודעת למצוץ. הייתי מתכווצת כי האמנתי שזה מטיל דופי בכל מה ומי שאני, שזה הופך אותי לפחות אטרקטיבית וליותר מאיימת, ובעיקר שהדרישה הראשונית תהייה שאוותר על החלק הזה בי. לא רציתי להתעמת מול השאלה המרכזית ולא מול השאלות הנלוות, לא רציתי לשקר ולהגיד שזה היה וחלף, כי כבר אז ידעתי שלא.
"הוא לא צריך לדעת עלייך", "עדיף שלא תגידי את זה", "תנסי לא לדבר על זה" - אלו המשפטים ששמעתי לא אחת, בעיקר ממשפחתי, בכל פעם שהבעתי עניין בגבר כזה או אחר. אפשר לומר שזה היה חלק מתדריך שקיבלתי טרם יצאתי לדייט, או סתם השתעשעתי עם המחשבה על גבר מסוים. אבל לא רק המחשבה על הדרך בה אותו הגבר יתפוס אותי יצרה אצלי פחד ורתיעה, אלא גם הרעיון של להכניס גבר לתוך המתווה החברתי שלי, שהיה רובו ככולו נשי, גרמה לי לקוצר נשימה. "כי איזה גבר ירצה לבלות כל כך הרבה עם חבורה של נשים לסביות?", חשבתי לעצמי.
את השנים, בהן תהליך ההיכרות שלי עם עצמי צבר תאוצה, ליוו חברות כאלה שקראתי להן בית, ולא סתם בית כי אם "בית פתוח". היינו חבורה של נשים שמצאו מפלט וייסדו עיר מקלט אחת עבור השנייה. בילינו את מרבית הימים שלנו יחד, עברנו הרפתקאות משוגעות ובעיקר יצרנו מרחב בו יכולנו, כולנו, לנשום סדיר. המחשבה על גבר שיגיע וישנה את הסטטוס קוו החברתי הלחיצה אותי מאוד. הייתי אישה צעירה שבדיוק מגלה את עצמה ומגבשת את הזהות המינית שלה, שקיבלה כוח מהחבורה שעטפה אותה, ולא רציתי לאבד את זה. לא רציתי לאבד את הזמן שלי איתן ולא רציתי את השינוי, שכניסתו של זכר אלפא לחיי, עתיד ליצור. רציתי שהכל יישאר בדיוק אותו הדבר, נאחזתי כי זה העניק לי תחושת ביטחון, פיקטיבית ככל שתהייה, הרגשתי אותה חזק והאמנתי בה בכל ליבי.
חיי האהבה וחיי המין שלי אינם לינאריים
השיקולים שעשיתי היו הגיוניים למי שהייתי אז; מישהי שחיפשה מקום בו יקבלו אותה כפי שהיא ולא יידרשו ממנה לעשות התאמות למען הנוחות של הכלל, מישהי שעוד לא מיסדה את הביטחון הפנימי שלה וחיפשה אותו בעיקר בחוץ. אז, קשרתי את כל הרבדים יחד בצבעים של שחור ולבן. היום, כשהחבורה הזו כבר התפרקה ואני כבר עיצבתי וייצבתי את מי שאני, אישה המאמינה ומוכיחה הלכה למעשה את עיקרון "הגם וגם" במיניות ומעבר לה, אני רואה את עצמי כברת מזל, כזו שיש לה אופציות זמינות מתוך מאה אחוז אוכלוסיה.
לא נראה שהמידע הביסקסואלי הרתיע את "המסותת", אולי להיפך, אולי בדקות הראשונות הוא כבר ראה אותו ואותי ועוד אחת עושים מעשים טובים במיטה הזוגית שלו. שלישייה אחת המורכבת משתי לסביות הארד קור שיודעות את העבודה והוא.
"תבהירי לו שפרק הנשים בחייך נגמר", אמרה לי דודתי נחרצות. "שיידע שסיימת עם זה", הוסיפה. לא הבנתי את האמירה התמוהה הזו, שכן זו לא הייתה שיחה שבכלל קיימתי עם עצמי. חיי האהבה וחיי המין שלי אינם לינאריים. אני לא סוגרת פרק ופותחת אחד אחר, אני נתונה להרגשה ומדייקת אותה, ובעיקר מסתכלת על האנשים שסביבי לא על בסיס המגדר שלהם. היא רצתה שאעשה זאת כדי לבטל את אלמנט ההרתעה, כדי שהוא יהיה בטוח במקום שלו ולא ייצטרך לפתוח חזית במלחמה קרה נגד "הנשים".
לא התפתחה מערכת יחסים ביני לבין "המסותת", מסיבות כאלו ואחרות שכולן כאמור לגיטימיות. היו כאלה שהעלו בפניי שייתכן והמיניות שלי איימה עליו, שאולי ובמחשבה שנייה, אחרי שהוא סיים להתגרות מזה הוא הבין שזה תיק. המחשבות שלהם אינן תלושות מהמציאות הכוללת, אני מכירה מקרים בהם הגבר לקח את הרגליים שלו והלך אחרי שהוא הבין שהאישה אשר מולו היא ביסקסואלית, או שהייתה לה אפיזודה כזו וחולפת עם נשים. אני יודעת שיש נשים שבוחרות שלא לפרט על המיניות שלהן או לספר על העבר "הלסבי" שלהן, אני יודעת שהן עושות זאת במודע כי הן מכריזות בינן לבין עצמן, "שהפרק הזה נסגר ונחתם" ואין לו רלוונטיות יותר. אני יודעת את זה אבל לא בהכרח מבינה את זה, בעיקר אם מדובר באהבות גדולות ולא רק באפיזודות מיניות.
לפני כמה שנים, במהלך טיפול, הבעתי את החשש הזה בדיוק, את איך לספר לגבר פוטנציאלי שהייתי עם נשים. "מה שהיה בעבר שלך, שייך רק לך", היא אמרה לי. זה הניח את דעתי אבל לא להרבה זמן, בעיקר ככל שהבנתי שאני נמשכת לשני המינים ולאחרונה גם מגלה שזו לא רק משיכה פיזית אלא גם רגשית. מערכות היחסים שלי בכללותן, ועם נשים בפרט, מהוות חלק ממה וממי שאני, ואני לא יכולה להתכחש להן ובטח שלא להעלים אותן מהרזומה הרומנטי שלי. הן חלק מההגדרה שלי את עצמי, חלק מהמיניות הפלואידית שלי. אני גם לא ממש מבינה למה העובדה הזו עליי עלולה להוות מכשול, ולמה בכלל זה אישיו ללא מעט אנשים. אבל אני גם לא מבינה למה בן הומו או בת לסבית זו טרגדיה משפחתית, בטח לא ב-2017.
>> כל התמונות ממצעד הגאווה 2017
>> "אין לי בעיה עם גייז, אבל שיעשו את זה בבית"
בעולם בו מתעקשים לחנך אותנו לתצורות ספציפיות ולהגדרות חד ערכיות, ברור מאליו מדוע אנחנו לא פעם נרתעים לייצג משהו שונה. ברור מאליו מדוע קשה לנו להגיד "אני סטרייטית עם טוויסט" או "אני לסבית עם טוויסט" אל התודעה משתנה, אומנם לא מהר כפי שהייתי רוצה, אבל היא משתנה. אנחנו מי שאנחנו, על כל מרכיבנו, ואין סיבה אמיתית להתכחש לכך ואין סיבה אמיתית "להעלים ראיות" כדי להשתלב. אם הגבר או האישה שאכיר ייבהלו או יירתעו ממני, או מהעבר שלי או מכל מה שמרכיב את אישיותי ואת מי שאני, כנראה שזה לא נועד להיות ואולי אפילו עדיף שכך.
לרכישת רומן הביכורים המרתק של נעמה כהן "קוראים לי נינה" במבצע מיוחד לחצו כאן