כנסת ישראל תתכנס מחר להכריע מי יחליף את ראובן ריבלין ויבחר לתפקיד נשיא המדינה ה-11 של מדינת ישראל. מצד אחד, מתמודד יצחק בוז'י הרצוג, אדם שללא ספק ראוי לתפקיד, אלא שמולו מתמודדת מרים פרץ, שראויה מבחינתי להפוך לנשיאה הראשונה של מדינת ישראל, לא משנה מי היה מתמודד מולה.
קשה להאמין שיש אדם במדינת ישראל שפרץ לא כבשה את ליבו. כלת פרס ישראל הפכה ליקירת העם לא בגלל המחיר הנורא ששילמה למען מדינת ישראל, אלא בזכות האישה שהפכה להיות מאז. פרץ בחרה בחיים, בשמחה, בכיבוד כל אדם באשר הוא ובעשייה חברתית, כל זאת בזמן שהיא מקפידה להתבונן תמיד בחצי הכוס המלאה. זו אינה משימה פשוטה לכל אדם, קל וחומר לאם ששכלה שני בנים - אוריאל, שנהרג בלבנון בשנת 1998, ואלירז, שנהרג ברצועת עזה בשנת 2010.
אני מכיר את הטיעון המוכר שחלק מתפקיד נשיא המדינה טומן בחיבו שימור וחיזוק מערכות יחסים עם מנהיגים מכל רחבי העולם, ולכן יש צורך באדם עם רקע פוליטי משופשף שיודע להתנהל הזירה הבינלאומית ולפתח קשרים חוצי-גבולות. אלא שבמקרה של מדינת ישראל, מהות התפקיד היא דווקא לא כלפי חוץ, אלא כלפי פנים.
כעת כדאי לשאול האם יש ראויה יותר מאישה כמו מרים פרץ, שעל אף כל הכאב והשכול, נעמדה על שתי רגליה עם אמונה גדולה בשלום ובאחדות, וחותרת ללא לאות לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, בין דתיים וחילוניים ובין ימין לשמאל? האם יש עוד איש או אישה כמוה, שיכולה לייצג את החברה הישראלית בכללותה ואת המורכבות של עם ישראל? את הדברים שפרץ לא יודעת על אירוח ראשי מדינות היא תוכל ללמוד במהירות, אבל את מה שהיא יודעת על קירוב לבבות, נפש האדם ואהבת העם - כל הפוליטיקאים המושחזים ביותר בעולם חייבים ללמוד ממנה.
ואולי, אווירת השינוי המחלחלת אל העולם הפוליטי בישראל צריכה להגיע גם למשכן הנשיאות. כל עשרת הנשיאים שכיהנו עד כה הגיעו מהעולם הפוליטי והביאו את המטען המחנאי הזה אל התפקיד, זאת למרות שהתפקיד בהגדרתו אמור להיות א-פוליטי ומאחד. נשיאי העבר, מכל הקשת הפוליטית, סיפקו לנו לא מעט דוגמאות לאמירות והתנהגויות מבישות, כאלה שחצו את העם ועוררו זעם בקרב הציבור.
לא חסרות דוגמאות כאלה, כמו אמירותיו הבוטות והסקסיסטיות של עזר וייצמן ומעשיו הפליליים המבישים של משה קצב. אפילו האחרון שבהם, הנשיא האהוד והחביב ראובן ריבלין, פעל לעיתים בדרך חד צדדית בשדה הפוליטי. כל אלה, הפכו את מוסד הנשיאות הממלכתי למוקד של מחלוקת ומבוכה, במקום למוסד של פיוס והסכמה.
גם בהקשר הזה, היתרון של מרים פרץ ברור. נכון, היא אמנם משויכת לצידה הימני של המפה הפוליטית, אבל את אשת החינוך הזו תמיד תראו מדברת בעד אחווה ושלום. היא לא תיצור איבה מיותרת ולעולם לא תחלק ציונים למנהיגות פוליטית, מכל צד שהוא. אם יש משהו שמדינת ישראל זקוקה לו יותר מכל בימים נפיצים וטעונים פוליטית וחברתית כמו אלה, היא דמותה המחבקת-מאחדת של מרים פרץ.
כלהט"ב, אני תמיד שמח על כל חבר או חברת הקהילה הגאה ששוברים את תקרת הזכוכית ומצליחים להגיע לעמדה בכירה, בה הם יכולים להשפיע, לשנות ולייצג, גם אם בעל כורחם, אותנו. זה לקח המון זמן, אבל היום אנחנו יכולים למצוא נראות מבורכת בכנסת, בממשלה, בתקשורת, בטלוויזיה, בעמדות בכירות בחברות מסחריות ופרטיות ובכל תחום ותחום בחיינו. הנוכחות הזו מעניקה לכולנו, ובעיקר לדור העתיד, את ההבנה והכוח שגם הם יכולים להצליח ולשגשג בחייהם. ולכן, יש גם חשיבות במינויה של אישה מזרחית לתפקיד הזה, אבל לא משום שהיא אישה, אלא משום שאין אישה ראויה ממנה - נשיאה שתעניק השראה לנערות ולנשים לשאוף גבוה יותר ולנפץ עוד ועוד תקרות זכוכית. ומה זה אם לא גאווה?
אז דווקא עכשיו, אחרי שנתיים של התכתשויות פוליטיות, אנחנו צריכים יותר מתמיד את דמות "הדודה הטובה". דווקא עכשיו, עם ישראל זקוק לרוך, הגיון, בוסריות פוליטית, אהבה ומסר ומאחד, שרק מרים פרץ יכולה להביא איתה. בהצלחה.