הרשתות החברתיות התמלאו בשבוע שעבר בפוסטים מפרגנים לנשים מובילות בקהילה הגאה, ולסביסיות מכל הרשת העלו תמונות לצד אהובות ליבן. כל זה קרה במסגרת יום הנראות הלסבית וזה היה פשוט מקסים, אבל אני בחרתי לא לפרסם שום דבר בנושא כי מבחינתי, אין מה לחגוג.
במקום זה, מצאתי את עצמי בודקת מי מאייש את התפקידים הרבים בארגוני הקהילה. גיליתי שרוב המובילות נמצאות בתפקידי ה"רכזות" ורובן עוסקות בתפקידים חברתיים וחינוכיים. ככלל, כמעט ואין אישה שעומדת בראש שום ארגון בתפקיד הכולל שכר.
כשהודיעה האגודה למען הלהט"ב לפני מספר חודשים כי היא מחפשת מנכ"ל/ית חדשה לארגון, כל כך קיוויתי שבסיבוב הנוכחי תיבחר אישה או א-בינארית לתפקיד. מאז 1992, כיהנו בתפקיד תשעה מנכ"לים סך הכל, מתוכם רק שתי נשים. כלומר, מתוך 29 שנות מנכ"לות, רק שלוש אוישו על ידי נשים - אחת עזבה את התפקיד כעבור שנה והשנייה כעבור שנתיים.
האגודה הכריזה ביום חמישי כי חברות וחברי הוועד המנהל בחרו ברן שלהבי לתפקיד, והוא יכנס לנעליו של המנכ"ל הקודם, אוהד חזקי, בסוף חודש מאי. כמה גדולה הייתה האכזבה בקרב פעילים ופעילות רבים ורבות שגם בסיבוב הנוכחי לא יהיה כאן ייצוג נשי. כדי לסבר את האוזן, 38 חברי וחברות הקהילה הגישו את מועמדותם לתפקיד, מתוכן 15 נשים. בסופו של דבר, המנכ"ל הנבחר הגיע מתוך המערכת, לאחר שנתיים בהן כיהן כסמנכ"ל הארגון.
הטענה הרווחת היא שאנחנו לא יכולים להתנהל כל הזמן לפי "פוליטיקת זהויות", וכי את הנציגים שלנו אנחנו חייבות לבחור על פי הכישרון והניסיון שלהם. גם הטענה ששום דבר לא מבטיח לנו שאישה העומדת בראש ארגון להט"ב בהכרח תקדם נשים או שוויון זכויות בכלל. אבל מתי עובר הגבול? מתי כבר אי אפשר לטעון את הטענות האלו?
"פעם טענו שאנחנו לא מתנדבות ולכן אין כמעט ייצוג, אז התנדבנו בהמוננו. מילאנו תפקידים התנדבותיים בכל הארגונים הקהילתיים, ואז הם יצרו תפקידים בשכר והציבו בהם גברים", אמרה לי חברה קרובה, פעילה מרכזית בקהילה, מיד אחרי ששמעה על המינוי החדש. אחרת טענה בפניי כי חלק מהמשרות מאוישות ללא מכרז וכי התחושה היא שהכל נשאר במשפחה. "אם את לא בקליקה - אין לך סיכוי".
חברי וחברות קהילת הלהט"ב כבר יודעים - לנראות יש השפעה משמעותית, וכרגע, בראשם של שלושת הארגונים הגדולים - האגודה, איגי וחוש"ן, אלה שאמורים לייצג את כלל הקהילה הגאה על שלל גווניה - עומדים גברים. לטובת חוש"ן ראוי לציין כי לפני המנכ"ל הנוכחי שנבחר לאחרונה, עמדו בראש הארגון שלוש מנכ"ליות מוכשרות שהפכו אותו לאחד מעמודי התווך החשובים של הקהילה הגאה. גם בראש ארבעת הבתים הגאים עומדים גברים: המרכז הגאה (שנתמך על ידי עיריית תל-אביב), בית הקהילות, בית גאה באר שבע והבית הפתוח.
בארגונים הקטנים, אלו שמייצגים את האוכלוסיות המוחלשות בקהילה, תמונת המצב מעט שונה. "מעברים לקשת הטרנסית" הוא הארגון היחיד כרגע בו מכהנות טרנסית א-בינארית (אלה אמסט) וטרנס (אלישע אלכסנדר) בשכר. לינור אברג'ל עומדת בראש "טרנסיות ישראל", בראש "פרויקט גילה" עומדת בר יצחק ובראש "תהל"ה" עומדת מירי ביאלר בתפקיד ללא שכר.
ואיך לא, בראש הארגונים הנאבקים מול משרד הרווחה על השכר הזעום של העובדים, אשר מצילים את חייהם של בני נוער ובוגרים ללא קורת גג, עומדות נשים (בית דרור והגג הורוד). כמובן שמנכ"לית "בת קול" תהא אישה (כמו שבראש "חברותא - הומואים דתיים" עומד מנכ"ל חדש שנבחר בשבוע שעבר). ואחרונה חביבה, בראש שב"ל, ארגון המייצג את כלל הקהילה הדתית הגאה, עומדת אישה סטרייטית - מיכל ורדיגר. למען האמת - זה נפלא לראות שלהט"ב בוגרי הציונות הדתית מקדימים את שאר ארגוני הקהילה בכמה צעדים.
אבל כך קרה שבתוך פורום המנכ"לים של ארגוני הקהילה משתתפות חמש נשים בלבד (מתוך 17 משתתפים), מתוכן שלוש סטרייטיות. כלומר, רק שתי נשים גאות - אלה אמסט ויעל סיני. בעיניי, המשמעות של הדבר היא שבשני הפרמטרים החשובים ביותר - שכר ומקבלי החלטות - הקהילה הגאה נכשלה.
את השיקולים בבחירת המנכ"ל כנראה לא נדע, אבל אנחנו חייבות לשאול – האם בחירה בגבר נובעת מתוך הפחד לתת לאישה פמיניסטית להוביל? כפי שטענה באוזניי לירון כהן, עורכת פוליטיקלי קוראת: "רבות וטובות היו יכולות להוביל את הארגון הזה למקומות שהגיע הזמן שהוא יילך אליהן, אבל איכשהו תמיד גבר נמצא מתאים".
אבישג בן שלום היא ממייסדות הפורום הלהטב"קי המזרחי וחברה בבית המדרש "ערבות - נשים מחברות מסורת"