בפעם הקודמת שביקרתי בישראל, הגענו למלון בירושלים בדיוק שמצעד הגאווה צעד בסמוך. יצאנו כולנו לצפות בתהלוכה המאופקת יחסית, שנתיים בלבד לאחר שישי שליסל דקר שלושה צועדים.
בגיל 16 ידעתי שאני הומו, למרות שלקח לי שנה נוספת עד שקיבלתי את העובדה הזו, ואפילו זמן רב יותר עד שחיבקתי אותה במלואה. במחשבה לאחור, הייתי אומר שהחוויה בירושלים באותו היום, צופה בסולידריות בגברים ונשים אמיצים העומדים בגאווה עם קהילתם הנצורה, עוררו בי השראה וגרמו לי להתעורר. אבל האמת היא שאני לא יכול להצביע בוודאות על הרגש אותו חוויתי באותו הרגע.
לעומת זאת, כשחזרתי לישראל שמונה שנים אחרי הביקור האחרון שלי, וחודשים ספורים אחרי שאותו שליסל דקר שוב צועדים תמימים, הפעם רצח ילדה בת 16, הייתי קשוב יותר למקומם של הלהט"בים בחברה הישראלית.
כעורך המגזין Out ו-The Advocat, המאבקים וההצלחות של להט"בים ברחבי העולם ממלאים את שגרת יומי. לשמוע על הפיגוע המחריד בירושלים, זעזע אותי ללא קשר – בדיוק כמו שהוא זעזע את עמיתי הלא יהודים, שכבר מזמן התרגלו במקצוע שלנו לחשוב על ישראל כעל מעוז הליברליות, כבירה של חיים גאים, אבל כמובן, כיהודי זה פוגע בך קרוב יותר לבית. זה חיזק את ההבנה כי בעוד תל אביב היא מקום בו יכולתי ללכת יד ביד עם גבר בציבור, להתנשק בפינת רחוב, החופש הזה הוא אינו המציאות בכל רחבי המדינה שאני אוהב.
שעות אחר כך, דיווחים על ילד פלסטיני שנרצח בביתו, והמוות של הוריו בשבועות שלאחר מכן, חיזקו את הידיעה שמהחופש ממנו יכולתי ליהנות בתל אביב לא ניתן ליהנות בשטחים הכבושים, ואפילו פלסטינים בעלי דרכון ישראלי לא יכולים ליהנות ממנו במלואו.
ברגע זה הבנתי כמה מאוחד המאבק של הלהט"בים הישראלים עם זה של הפלסטינאים. אנו חולקים אויב משותף בימין הקיצוני היהודי - ואין מקום לאף אחד מאיתנו בהשקפת העולם שלו. לראות את התגובה נגד הרצח של שירה בנקי ועלי דוואבשה, ואת הזעם שחיבר כל כך הרבה אנשים שונים יחד, נתן לי תקווה כשישבתי במונית בדרך לשדה התעופה.
בדרכי לחופשה, לאחר טיסת אל על ארוכה מניו יורק, לראות ולשמוע את השפה העברית ממלאת את הרחובות הרגיש כמו חזרה הביתה. אך רק שעות מאוחר יותר, בליין ה-VRS הרגשתי את המשמעות האמיתית של שייכות. של בית. בין קמפרי תפוזים לריקוד על רחבת הריקודים, שטפה אותי בגלים ההבנה שברוב המקרים, הגברים היפים האלה, המגוונים במראה וברקע, הם יהודים. מעולם במהלך 24 שנותיי לא הייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים שחולקים עימי שני היבטים של הזהות שלי - יהודי והומו - שמעוררים שנאה אצל אחרים. עוד יותר הדהימה אותי העובדה שלא כולם היו יהודים, גם ערבים ופלסטינים נמשכו אל המועדון החשוך, והיה בלתי אפשרי להבדיל בינינו.
משיחות עם אנשים שפגשתי, למדתי מיד כי זה לא משהו שחוזר על עצמו בכל מקום, ושהגזענות נגד מזרחים, אתיופים, ערבים ומבקשי מקלט עדיין משתוללת במקומות רבים. אבל מוקף בלסביות, הומואים וטרנסג'נדרים, ביהודים ופלסטינים נעולים בחיבוק, אובדים אחד בשפתיו של השני - כמו שאני הייתי – קיבלתי הצצה למה שיכול להיות. במיקרוקוסמוס הזה, ראיתי את החברה האוטופית שישראל צריכה להיות, המדינה שאנשיה, שהיו נתונים לאלפיים שנות גלות, אלפי שנות אפליה, עבדות, טבח ורצח עם, היו צריכים להקים.
נתניהו נוסע בכל רחבי העולם ומדבר בשם העם היהודי, ולכן אני מאמין כחבר התפוצות שזו האחריות שלי להרים את הקול שלי ולהישמע. אני יהודי, וישראל שאני רוצה לראות היא כמו זו שחוויתי במרתף תל אביבי מעושן, כזו שבה ישראלים ופלסטינים, מזרחי ואשכנזי, שותים יחד, צוחקים יחד, אוהבים אחד את השני. מקום בו ההבדלים בינינו הם פחות חשובים מהשמחה שאנחנו יכולים לגרום אחד לשני. כחברים בקהילת הלהט"ב אנחנו יודעים איך לפרק את הקירות שמפרידים, איך להסתכל מעבר לקבוצות שלנו. אז מה עוצר אותנו מלהוביל את העמים הקולקטיבים שלנו לעתיד של צדק, של שלום? אם אנחנו יכולים לאהוב אחד את השני, ואנחנו יכולים - ראיתי את זה, הרגשתי את זה - אז בטוח שאנחנו יכולים לחיות יחד.