עם סיום מלחמת העולם השנייה, שוויץ שתמכה ברעיון הגלובליזציה ניסתה לאחד את המדינות שנותרו הרוסות ומקוטבות מהמלחמה. רעיון של תחרות שירה שתחבר בין כולם נראתה המפתח להצלחה ומאז, במשך 62 שנים, כל השאר היסטוריה. תחרות האירוויזיון מוכיחה כל שנה מחדש עד כמה הפוליטיקה קשורה להכל. באירוויזיון הנוכחי, למשל, סין לא הסכימה לשדר את שירה של אירלנד, כיוון שבמהלך השיר זוג גייז רקדו על הבמה. הפוליטיקה נמצאת בכל אירוע, גם אם ננסה להתעלם.

הניצחונות באירוויזיון מוכיחים שדווקא השונה, הלא מוכר, האנדרדוג, דווקא זה שביומיום אמור להיות "המוקצה" של החברה, הוא זה שמנצח בגדול. כך היה בשנת 1998 כשדנה אינטרנשיונל ניצחה את התחרות עם השיר דיווה, כשהיא לובשת שמלת נוצות מפוארת. כך היה ב-2014 כשקונצ'יטה, נציגת אוסטריה, עלתה לשיר עם זיפים גבריים וסקסיים - וניצחה. גם השנה השונה הועלה על נס בתחרות כשנטע ניצחה והוכיחה שהיא לא הצעצוע של אף אחד, והודתה למיליונים בעולם שבחרו בשונה ובגיוון.

הקהילה הלהטב"ית אינה מייחסת את תחרות האירוויזיון לעצמה בלבד, אך האירוע שיתקיים בירושלים בשנה הבאה הוא הזדמנות אמיתית להרעיד את אמות הסיפים, הזדמנות לעשות היסטוריה, על אמת. אף קבוצת מיעוט בהיסטוריה לא זכתה בזכויות ולא עשתה שינוי בלי מאבק קיצוני; כולנו זוכרים את מאבק הנכים שהיכה גלים בחודשים האחרונים בישראל; כולם זוכרים את הפנתרים השחורים שהצביעו ברגליים על האפליה שהייתה מלווה להקמת המפעל הציוני. כדי להשיג צריך להילחם, השאלה כמה אנחנו, כקהילה מוכנים להתגייס ולצאת לקרב חיינו.

נדרוש שיחליטו - אתם בעדנו או בעדנו?

72% מהציבור היהודי תומך בתחבורה ציבורית בשבת ו-76% מהציבור היהודי תומך בנישואים חד מיניים בישראל, ועדיין אין התקדמות, נהפוך הוא - קיימת רגרסיה. שרת המשפטים של מדינת ישראל, זו שאמונה על המשפט והצדק, מופיעה על שער המגזין "את" בקימונו צהוב ואופנתי ומצהירה שהיא מודל "פמיניסטי". האמנם? פמיניסטית אמיתית יודעת שחלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם, כללה שוויון זכויות מלא לנשים. חדשות לבקרים, השרה שקד, יש נשים לסביות שמעוניינות לחיות עם נשים אחרות. אם כבר פמיניסטית ואם כבר שוויון, לפחות לכי עד הסוף.

אתמול, היום, מחר - זה הזמן להרים את דגל המאבק, לתקוע טריז בעיניי הממשל ולומר בקול חזק: אנחנו יוצאים למאבק ממושך ככל שיהיה, עד שנשיג את מבוקשנו! לא ניתן לשר התיירות, יריב לוין, להכניס למדינה מיליוני שקלים מאירוח האירוויזיון שיביא איתו תיירות גאה, כשבאותו הזמן אין לנו זכויות בסיסיות, כפי שעשינו בעבר עם קמפיין המטוסים. לא ניתן למירי רגב, שרת התרבות, להצטרף לחגיגות בזמן שמפלגתה מצביעה נגד חוקים להטב"ים בכנסת. לא ניתן לגזור עלינו קופון ולא נהיה "גייז המחמד" של הפוליטיקאים. נדרוש שיחליטו - אתם בעדנו או בעדנו?

בין ליל שבת לראשון, כשישראל הוכרזה כזוכה הגדולה של התחרות, אלפים קמו מהספות עליהן רבצו במשך ערב שידורים ארוך, עטפו עצמם בדגלי ישראל ובדגלי הגאווה, קפצו למזרקה בכיכר רבין צהלו, שמחו, ומה לא. אותו ערב הוכיח את הניצחון הליברלי, את קבלת השונה, את יישום המשפט הקלישאתי שנראה כל כך קרוב, אבל גם כל כך רחוק: "ואהבת לרעך כמוך".

>> "אין כמו יפו בלילות - לא אם אתה הומו"

>> "נכנסנו לשירותים של הקניון, שם הוא אנס אותי"

זו השעה לצאת מהאופוריה שאנחנו חיים בה, שטוב לנו ויש לנו זכויות כאן, כי פשוט אין. לא להתחתן, לא להביא ילדים, לא להירשם כזוג נשוי, פשוט אין. זו השעה להקים קול צעקה משמעותית לקראת הבחירות הבאות. זו השעה להפסיק לקנטר בבתי הקפה על המצב הנתון ולומר: "אין מה לעשות, החרדים שוב ינצחו אותנו". זו השעה להמשיך ולצאת באלפים לאירועים של עופר ניסים בפארק הירקון, אבל גם להגיע להפגנות למען זכויות הקהילה הגאה. זו השעה, שסוף סוף, אבל סוף סוף קהילה שלמה, המונה למעלה מ10% מהציבור הישראלי יקבלו את השוויון הבסיסי שמגיע להם.