מחאת התלמידות והתלמידים האחרונה, בעקבות יישום חוזר מנכ"ל המגדיר הפרדה בין בנים לבנות בשיעורי הספורט בבית הספר, מייצרת תמונת מצב חדשה של הנוער בחברה הישראלית. הנוער חשוף יותר, חכם ומבריק, הוא יודע להצביע, לשאול ולהגיד, הוא צורך מידע ואינטרנט כמו את השוקו ואת ארוחת העשר שלו - והוא בהחלט לא הנוער שהיה פה לפני 20-15 שנה.
הפעם זה היה תיכון "תלמה ילין" בתל אביב, ואולי לא בטוח שהמאבק הספציפי הזה היה מתעורר בתיכון אחר בפריפריה הרחוקה, אבל זה לא משנה את העובדה שהמציאות אכן השתנתה. גם לפני שנתיים יכולנו לראות תלמידה שעוררה סערה בסגל המורות בבית הספר בעקבות דגל הגאווה שציירה על קיר הכיתה במצפה רמון, ובשנה האחרונה הובילו את השדולה הגאה בכנסת ישראל- חניכות וחניכי קבוצת המנהיגות של ארגון הנוער הגאה.
המצב החדש יכול בטעות להעביר את התחושה ש"המצב עכשיו בסדר". הנוער הגאה כבר יודע להגיד ולהגדיר, יש לו אפילו ארגון להשתייך אליו.
הסלבס מתגייסים וקוראים לנוער גאה בראשון לציון להצטרף לקבוצות בעיר:
ישנן לא מעט דמויות להט"ביות בטלוויזיה בפריים טיים אשר מחזקות את האהדה כלפיהן, אך למעשה רק מגבירות את תחושת הניכור כלפי האנשים הקרובים להם. כי עם כמה שזה יהיה לא פשוט לומר - אלפי נערים ונערות, צעירים וצעירות, מוצאים את עצמם חיים בחברה הישראלית של שנת 2014 עדיין "בארון", מפוחדים, חוששים ומנוכרים לעצמם.
המודעות והנראות בעולם, אל מול הניכור והשתיקה בנושא במערכות החינוך השונות, הם אלו שיוצרים את המציאות החדשה - מציאות בה אפשר להיות להט"ב רק בגבולות רחובות פלורנטין-כיכר מילאנו בעיר תל-אביב אל מול מקרים של נערים ונערות שחווים בדידות, דיכאונות וגילויי אלימות על רקע להט"בופובי.
היום אפשר להצביע על אחד התלמידים ולתייג אותו מהר מאוד כ"הומו" התורני של השכבה, זה כבר לא ממש מחייב אותך להיות "אחד כזה", אלא רק מספיק שלא יעמוד בקריטריונים הנדרשים, בשביל שיהפכו אותו ל"כזה."
במציאות המגוחכת הזאת, מתחדדת לנו המשימה החינוכית החשובה לעמוד על צמצום הפערים האלה. הנוער הגאה צריך לדעת שלא משנה איפה הוא גר - אנחנו שם איתו. עלינו להיות שם בשביל לזהות את הפערים ולאפשר להם להתגבר עליהם.
אך שם לא מסתיימת המשימה החינוכית שלנו, עלינו לראות את התמונה הרחבה יותר. בסוף השבוע שעבר חזרנו מאות מדריכות ומדריכי הארגון מסמינר שעסק בהרחבה במושג "מרחב בטוח". בניסיון לחקור את המונח- חזרנו למקורות הפמיניסטיים שלו והגענו לשתי מסקנות עיקריות: כמו ההבנה הראשונה, עלינו לאפשר את המרחב הבטוח עבור אותם בני ובנות נוער שבאופן מעוות נאלצים לחיות את חייהם בארון ולא מעט מהם עדיין סובלים מגילויי אלימות על בסיס יומי. אך הדבר הנוסף המעניין לא פחות הוא שהבנו כי בצמד המילים "מרחב בטוח" קיים גם הפוטנציאל האמיתי לשחרור.