מאוד מהר לאחר שיצאתי מהארון בגיל 17, כבר הכרתי את ה"קהילה" התל אביבית מקרוב. מסיבות, אורגיות וסמים היו חלק בלתי נמנע מאורח החיים שלי ושל חלק גדול מחברי הגייז התל אביביים. בלי ששמתי לב, מילדון "תמים" שעישן רק מריחואנה מגיל 15 (שלא נדבר על התיק המשטרתי שפתחו לי משטרת הנוער בעקבות מריחואנה, אבל זה סיפור אחר לגמרי), עד גיל 21 התנסיתי כמעט בכול סוגי הסמים, מלבד הרואין וקריסטל מת' – ובואו נקווה שזה יישאר ככה.
כן, עד גיל 21 המוח המתפתח והלא בשל שלי ספג עשרות (אם לא מאות) כדורי אקסטזי, GHB, קטמין, קוקאין, LSD ,MDMA, ספידים ויש בטוח עוד כמה ששכחתי. אז נכון, לא הייתי נרקומן ברחוב, זה לא הסיפור, אבל זה לא אומר שלא הייתי תלוי בהם בשביל להפיק הנאה. עד לא מזמן לא האמנתי שאפשר ליהנות במסיבה (במיוחד במסיבות גייז שאני מאוד אוהב) בלי סמים. ברור שלא האמנתי, איך אפשר היה להאמין לזה כשהורגלתי לסמים קשים מגיל 18? הסרוטונין שלי הורגלו להשתחרר באופן מלאכותי ולא מבחירה. זה הסיפור על איך בחור צעיר שהיה תלוי בהנאתו בסמים, מוצא את עצמו בגיל 23 נהנה במסיבת גייז מטורפת ללא גרם כימיקל בגופו. אך לפני שאספר על החוויה הסאחית שלי באותה מסיבה, אספר לכם איך בעצם הכל התחיל.
הייתי בן 17, מבולבל מאוד עם ניסיון מיני מצומצם. רציתי לאכול את העולם. הפסיכיאטר שלי אמר לי: "מה הבעיה? תוריד אפליקציה". וככה הכרתי את הגריינדר. לא היה לי מושג שדברים כאלה קיימים, כל כך קל להשיג זיון. תוך זמן קצר אני מוצא את עצמי קובע שלישיה עם בני זוג תל אביביים (הורסים ת'בריאות). הייתי לחוץ, אבל רעב וחרמן תוך כדי. הם אספו אותי בוואן הלבן שלהם (נשמע כמו תחילתו של סרט אימה, אבל אל דאגה, יש סוף טוב), והשאר היסטוריה.
הם לקחו כדור כחלחל כזה, מעכו אותו לחתיכות קטנות, נתנו לי קש חתוך למחצה ואמרו: "תסניף, זה יעשה לך טוב". הסנפתי אקסטזי באותו לילה. והתחושה? מטריפת חושים! ההיי המטורף, הזרמים בגוף, פעימות הלב, ההנאה שלא נגמרת, השמחה והאושר הבלתי רגיל. כמובן שאז, בגיל הזה ובשלב זה בחיי, לא הבנתי כמה זה רגעי, מזויף ואפילו יכול להיות מסוכן.
"טובע בחול טובעני שאני לא מצליח לצאת ממנו"
אבל הייתי צעיר, בדיוק התגייסתי ורציתי "לחיות את החיים" והסיפור רק התחיל. דרך הזוג הזה הכרתי בחור ששינה את חיי. קשה לי אפילו להצביע מה הוא היה בשבילי, כי הוא היה בשבילי הכול - חבר הכי טוב/מאהב/יזיז. נפגשנו באותה אורגיה משותפת עם אותו זוג, ומאז לא הצלחנו להיפטר אחד מהשני. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, מרשים ביופיו ובחזותו ושידר בטחון עצמי מופרז שלא ראיתי מימיי. הייתי מאוהב מעל הראש ולא היה ללילה שלא ישנתי במיטה שלו. הערב שלנו התחיל עם כדור אקסטזי בפה, שבהתחלה הוא היה צריך לדחוף לי בכוח. לא עבר הרבה זמן והבנתי שאותו בחור סוחר ומייבא סמים מחו"ל. אבל לי לא היה אכפת. נתתי לו את ליבי, וביחד יצאנו להרפתקה בת ארבעה חודשים של סקס, סמים ומסיבות.
עד שביום קיצי אחד, משטרת ישראל עשתה את שלה ועצרה הכול. בעוד שהוא בכלא וליבי שבור לרסיסים, נורה אדומה נדלקה במוחי, וכך עשיתי חושבים עם הכול. אי אפשר להאשים אותם, לא את הזוג המצרף ולא את האסיר ששבר את ליבי, כי אני חיפשתי את זה. אם לא הם, הייתי חווה את זה עם מישהו אחר.
אמנם הסיפור הטרגי של אהוב בכלא גרם להפסקה ארוכה מהסמים והבילויים, אך לא להרבה זמן. השימוש בסמים חזר, והפעם בצורה הרסנית אפילו יותר, כי אז החלו יחסי אהבה-שנאה. הנזק החל להתחולל בגופי ואני, בעודי סובל, לא יכול להפסיק. מצאתי את עצמי בכל חודש-חודשיים סובל מדיכאונות מתמשכים של ימים ארוכים לאחר שימוש באקסטזי או MDMA. חוסר הסרוטונין במוח עשה את החגיגה שלו, ואני הייתי מוצא את עצמי בבור שלא יודע לצאת ממנו. כשלמדתי משחק ב"בית צבי", היו קוראים לי "האוטיסט".
בלי קשר להפרעות הקשב החמורות שלי, הסמים לא תרמו כל כך. היו לי ניתוקים, קצרים, חוסר חיבורים במוח של הקשרים לוגיים – יש מצב שלתקופה "התפלפתי" כמו שאומרים. אני לא אשכח את אותה הפעם שעשיתי עם בן זוגי באותו זמן MDMA מקולקל, שבעקבותיו חוויתי לאחר מכן שלושה ימים מסויטים, בהם לא אכלתי, לא הצלחתי להירדם והרגשתי כאילו אני טובע בחול טובעני שאני לא מצליח לצאת ממנו.
"איבדתי שליטה על הגוף שלי ממנת יתר של קטמין"
את נקודת השפל שלי חוויתי בפסטיבל בהולנד בשם ה"פסיי פיי", פסטיבל של חמישה ימים שאליו באים אנשים מכל העולם לחוות מסע, שמלווה בהמון סמים ונוף מדהים לצלילי טראנס וטכנו. ביום האחרון של הפסטיבל, לאחר שעשיתי את כל הסמים האפשריים באותם חמישה ימים, איבדתי שליטה על הגוף שלי ממנת יתר של קטמין – מה שמוכר להרבה מאיתנו כחוויה בשם "קיי הול". הייתי מעולף על הרצפה, לא יכולתי לזוז, האדמה לא הפסיקה ליפול. וזהו, חשבתי שאני עומד למות, עד שנגלה אלי אבי המנוח שאמר לי: "לא עכשיו, תום". חתכתי את הטיול מוקדם, חזרתי לארץ והחלטתי לעשות שינוי בחיים.
אחד החברים הקרובים ביותר שלי (אחד מהזוג שהצטרפתי אליהם שעשה שינוי מדהים בעצמו) כמעט כפה עליי ללכת למטפלת מוח בשם כרמן גרין. הייתי סקפטי בהתחלה, היא לא פסיכולוגית (והלכתי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים כל חיי, והם הרי עשו עבודה מדהימה כמו שאתם רואים), היא עובדת בשיטה שפתחה בשם prt – patern recognition therapy (טיפול בדפוסים). הבנתי תוך מספר טיפולים בודדים שאני נמצא אצל המטפלת הכי טובה בגלקסיה. כרמן בניגוד לפסיכולוגים, לא עוזרת לך להתמודד עם הבעיה, אלא פותרת לך את הבעיה. ביחד לא טיפלנו בהכרח בתלות שלי בסמים (כי חוץ מזה היו לי עוד המון בעיות בחיים), אבל טיפלנו בשורש הבעיה. ביחד ניפצנו דפוסים שבהם שלטה המערכת הדפוסית/ רגשית שלי (שנבעו מטראומות ילדות, חינוך וכו'), וחיזקנו את המערכת ההגיונית שלי.
גמילה היא לא גמילה מהסם – היא גמילה במוח. כך אמרה לי כרמן וכך באמת קרה. והנה בגיל 23, לאחר חמש שנים בהם צרכתי סמים באופן קבוע, אני מוצא את עצמי במסיבת גייז על גג בתל אביב לוקח על עצמי אתגר. מסביבי כל החברי הקרובים מהקהילה, אווירה של שמחה מטורפת, שמש, חגיגה, והחלטתי ללא תכנון מראש פשוט ליהנות מכל זה. כזה פשוט.
ההיי הסאחי
החלטתי לעשות מניפולציה על המוח שלי ועל המערכת הדפוסית שלי, שמתקשה לדעת סיפוק והנאה רגעית. ספגתי את האווירה מסביבי, של הסמים, ההיי, המוזיקה - והצלחתי לראשונה בחיי מאז גיל 18, להפריש כמות סרוטונין מטורפת למוח שלי מבחירה ולא באופן מכני. ולא, לא ישבתי בצד או הכרחתי את עצמי ליהנות. רקדתי במשך חמש שעות ללא הפסקה ונהניתי מכל רגע. נהניתי עד כדי כך, שאפילו שאלו אותי החברים כל המסיבה: "מה לקחת?". הרגשתי את ה-MDMA בלי ה-MDMA, וככה יצרתי לעצמי את ההיי הסאחי, המניפולציה העצמית הכי גדולה שהצלחתי לעשות בחיים, וזה מבחינתי ניצחון.
אז למה אני מספר את זה? כי הקהילה בתרדמת – והגיע הזמן להתעורר. על פי תחקיר של איתי עמיקם שפורסם באתר ynet, הקהילה הלהט"בית צורכת בסמים פי שניים מיתר האוכלוסייה. ולמה? יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות בעיריית תל אביב, מתאר את תופעת השימוש בסמים בקרב אוכלוסיית הלהט"ב בכלל וסמי המסיבות בפרט, כתופעה ש"תפסה תאוצה קשה. היקפי התופעה, חומרתה והשלכותיה הקשות מחייבים את אנשי המקצוע להציע מענה ייחודי ומושכל לפלח אוכלוסייה זה".
אם תשאלו אותי, רובנו פשוט בורחים. חלק מאוד מהקהילה חוו טראומות מאוד רציניות בילדות שהשפיעו על אורך חייהם. ואין דבר שיותר נוח לברוח אתו מאשר כוסית G או חצי כדור אקסטזי. והבעיה הכי גדולה היא שאנחנו נרמלנו את זה. כן, אנחנו חברי הקהילה נוטים לנרמל את זה, ואז הגיי הסאחי עם זוגיות מונוגמית נראה ממש מוזר.
>> עידן שרעבי: "אני חווה מיניות שקשורה לטירוף"
>> המטיילים הגאים האלו יוציאו לכם את העיניים
>> החוצה! הסלבס שהוצאו מהארון בניגוד לרצונם
לא אשכח איך באחת המסיבות חבר טוב שאל אותי: "מה לקחת?" (בלשון נקבה, כמובן). "כלום", עניתי לו. "יאו, ממתי נהיית משעממת?". כן, ככה, במילים אלו. אז אני אומר – הגיע הזמן לנרמול מחדש! בוא נודה שנייה באמת, אני לא בטוח כמה קל יהיה לי לשחזר את ההיי הסאחי פעם נוספת. מצעד הגאווה קרב, ואני בעצמי לא יודע מה הולך להיות. להיגמל מסמים או מתלות של סמים לא קורה ביום. אבל לפחות בפעם הראשונה בחיי הוכחתי לעצמי שזה אפשרי.