אם תשאלו אותי, את רוי, אגיד לכם שבדיעבד תמיד ידעתי שאני בגוף הלא הנכון. אם תשאלו את שיראל, היא תגיד לכם שהכל הגיע בדיוק בזמן. 22 שנים חייתי בתור שיראל. החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיים. כבר מגיל צעיר משהו שם לא היה נכון. אמא שלי עד גיל שנתיים הלבישה אותי עם שמלות וסרטים, "לפי הספר", וזאת ההזדמנות גם לבקש ממנה סליחה שכל שמלה הייתה נזרקת לפח. מסתבר שלא עם זה צריך לטפס על העצים ולשחק כדורגל.
>> רקדן, דוגמן, הומו גאה – ובן של אגדת כדורגל ישראלית
>> הדוגמן הטרנסג'נדר דורש: "אל תגידו לי לשים חולצה!"
אני לא יכול לשים אצבע על משהו ספציפי ולומר כבר אז הבנתי, כי זה לא נכון, אבל זה פשוט היה שם. מהגן שכל עיסוקיי היו בחברת הבנים, שם הרגיש לי הכי טבעי, הכי אני. כל עיסוק כזה או אחר בבובות או איפור פשוט הרגיש לי מוזר ולא מובן. בגיל הזה לא היה הסבר ויכולת להבין ולומר לסביבה שלי שמשהו פשוט לא שלם, אבל למזלי הסביבה שלי הייתה שלמה עם מי ומה שאני. בערך בגיל 5 אמא שלי לקחה אותי לקנות בגדים, אבל הפעם ניסתה משהו אחר - היא לקחה אותי לצד של הבנים. לא ידעתי את נפשי מאושר. כל החליפות היו פשוט תפורות עליי, הרבה חלקים התחברו להם בפאזל הזה שנקרא החיים שלי. החיוך הזה שהתלבש לי עם הפנים ביחד עם החליפה, אני חושב שהוא אמר הכל.
מעולם לא הרגשתי מחויב לנורמות החברתיות שהחברה דואגת להכתיב לכולנו. למעשה, כל חיי הייתי עסוק בלשבור תקרות זכוכית. אם זה בכדורגל, שבתחילת דרכי נלחמתי על המקום שלי בקבוצת גברים, ובהמשך גם בשירות קרבי משמעותי. למזלי, גם המשפחה שלי לא נפלה למוסכמות החברתיות האלו ונתנה לי את המקום להיות אני. גם אם הייתה מחשבה שתקופת ה"טום בוי" תחלוף, היא לא חלפה ורק התעצמה.
אין קיצורי דרך ברכבת שנקראת החיים שלי
ואז הגיע גיל 15, ופתאום יש לי חבר. הוא נשאר החבר הכי טוב שלי עד היום. אני יכול לומר שבעצם מעולם לא הייתי בארון, פשוט אז כנראה שההבנה הזאת הייתה גדולה עליי, ואני לא מתחרט על שום שלב בחיים שלי. חלק אומרים שהדחקתי, אני פשוט חושב שחוויתי. אין קיצורי דרך ברכבת הזאת שנקראת החיים שלי. בהמשך הכול כבר היה נורא ברור, הרי כבר אמרתי לכם, שיראל עברה את השלבים אחד אחד. כשהתאהבתי באישה בפעם הראשונה הבנתי אהבה מה היא. זה הרגיש כל כך נכון, אפילו שהרומן לא יצא לפועל. התחושה הזאת הרגישה לי שהגעתי למקום בטוח, וכך הגיעה היציאה הראשונה שלי מהארון.
מי שמכיר אותי, יעיד ששיראל הייתה דמות נשית חזקה, פמיניסטית ושולטת. לא חושב שמישהו באמת הופתע, למעשה היה אפילו מישהו אחד שגם העז לגלות לי כבר אז בתור שיראל "הסטרייטית" על מה שיגיע בהמשך. קוראים לו ארז, כלומר קראו לו ארז, אבל גם היום 5 שנים לאחר מותו, הוא כל כך חי בי שאני לא מסוגל לפנות או להזכיר אותו בלשון עבר. ארז היה המורה שלי והמאמן שלי בכדורגל ומהר מאוד גם הפך לדמות אבהית לכל דבר. הוא היה היחיד שהעז להביט בי באמת פנימה כבר אז, ולומר את כל מה שראה ואת כל מה שעתיד לבוא. אז תודה לך, מורה דרך יקר שלי.
נחזור חזרה ליציאה מהארון, בכל זאת המון גבות הורמו. פתאום זה מסתובב בשכבה, בעיר יקנעם הקטנה. אפילו הזהירו את החברה הכי טובה שלי מפניי שבטעות לא אתחיל איתה, אבל למזלי השכלתי להקיף את עצמי באנשים שרואים הרבה יותר עמוק פנימה. לא עניין אותי המסביב. הרי פתאום מילדה ביישנית ומופנמת הפכתי להיות מי שאני. כבר לא מצופה ממני ליפול למה שהחברה מכתיבה, אני מכתיב את הקצב ואת דרך החיים שלי.
בגיל 18 הגיע הרגע להתגייס. בתור שחקנית כדורגל דאז הייתי בצומת דרכים, אבל מהר מאוד היה ברור. צבא? רק קרבי! אז ראיתי את זה בתור חותמת לפמיניסטיות שבי. נשים יכולות לעשות הכל. היום בתור רוי אני יכול לומר שזאת לחלוטין הייתה הצהרת גבריות מובהקת מצידי. אל תטעו, גם היום בתור רוי אני יותר ממחויב לעם הנשי. מאמין בלב שלם שאישה שווה לגבר. אז לצבא התגייסתי לקרקל #33 - כבוד! שירתתי שם למעלה משלוש שנים, ושם קיבלתי את המראה לתוך הנפש שלי כמו שאומרים.
לצאת מהארון בפעם השנייה
הכרתי ונחשפתי לכל כך הרבה אנשים שמכל אחד מהם לקחתי משהו לעצמי. בין כל אותם אנשים, הכרתי שם גם את מי שתהיה הבת זוג שלי במשך כמעט שלוש שנים. שלוש שנים שבהם הבנתי מה זאת אהבה אמיתית ומה זה חיוך אמיתי. אושר במלא סוגים. למרות שלא היה פשוט במערכת יחסים הזאת, גיליתי שאסור לנו לוותר על עצמנו, כי אין שום יכולת להחזיר את הזמן האבוד שבו אתה לא אתה. אחת מהחותמות לקשר ההוא שנגמר היה גם השינוי שהחלטתי לא לדחות יותר וככה כל אחד פנה לדרכו. אנצל את הבמה הזו גם להודות לה על הכל ולאחל לה אושר אינסופי.
עוד דמות משמעותית שפגשתי בצבא הפכה לאבן דרך בחיים החדשים שלי. חבר טוב שבא והצהיר בפנינו: אני טרנסג'נדר! אני עדיין לא יודע לומר אם הרגשתי בוקס חזק לתוך הבטן או חיזוק משמעותי לקום ולעשות את הצעד הזה, שכל כך חיכיתי לו. השיחות איתו היו כמו פאזל ומשיחה לשיחה כל החלקים התחברו: אני טרנס. הייתי לקראת סוף השירות שלי וחיכיתי עם ההצהרה עצמה עד סוף השירות. מה עכשיו, שוב צריך לצאת מהארון? הרי בעצם אף פעם לא היה שם אחד כזה. תמיד הייתי גבר בהוויה שלי, בחשיבה שלי ובדפוס ההתנהגות שלי. ולא, אל תתיימרו להגדיר גבר מהו. לא שיניתי כלום ממה ששיראל הייתה, בסך הכול הפכתי שלם יותר, ושימרתי את כל אותן התכונות ששיראל הקנתה לי ב-22 השנים בתוך גופה. נשים, מה יותר סקסי מגבר שגם מחובר לצד הנשי שלו? ובכל זאת, איך עכשיו באים לאמא ומספרים לה "אני מרגישה שאני בעצם... מרגיש"?.
אמא אמרה: "תמיד הרגשתי שיש לי בן"
למזלי הרב זכיתי באישה אחת ויחידה מסוגה, יחידת סגולה, לא הייתי צריך להוציא מילה. היא בדיוק טיגנה שניצלים ואני כמו זומבי בבית, חייל משוחרר שעולמו התערער (צהוב רצח שבכה בשחרור) ומחפש את עצמו, מתיישב על השיש ומביס לביס מנסה למצוא את המילים. למזלי, עם אמא שלי אני מדבר בשתיקות. היא הבינה. היא פשוט ידעה. "תמיד הרגשתי שיש לי בן ועוד שתי בנות קטנות", היא אמרה. אותן שתי הקטנות, אחיות שלי, פשוט חיזקו את דבריה: "הרי תמיד היה לנו אח בכור, עכשיו גם חיצונית".
קשה לי להעביר לכם את התחושה הזאת, את הקבלה הזאת שעטפה אותי, בעיקר אחרי אינספור סיפורים שמוחצים את הלב על חוסר קבלה במשפחה. אל תטעו, אני בן לאמא אשכנזייה ואבא מרוקאי. פשוט זה לא היה לו, אבל אני מוריד בפניו את הכובע. ככל שהזמן חלף, הוא לא ניסה להילחם בזה, וגם ברגעים שהיה לו קשה להכיל, הוא שאל וניסה להבין ולקבל תשובות. היום אני לא מכיר אבא שכל כך גאה בבן שלו כמוהו.
מיד עם שחרורי, אחרי שפתאום אין לי יותר מסגרות ואני אדון לעצמי, היה לי ברור שזה הזמן להיות מי שאני. התחלתי את השינוי בקרב הסביבה, הפניה המגדרית כלפיי, המבוכה שבהתחלה, עד לרגע האמיתי של התחלת הורמונים. רוי חוגג כבר חצי שנה. חצי שנה שאני בן אדם חי, אבל באמת השינוי הזה הוא תהליך אינסופי מלא ברגעי אושר וגם בתסכול. בעצם, בעיקר בחוסר סבלנות. אבל יותר מהכל, התהליך הזה הוא המתנה הפרטית שלי.
להתרגש מכל שערה בפנים
בגיל 22 לקבל הזדמנות כזאת בעיניי זו מתנה וזכות. הרי אנשים שנולדים בגוף שנכון להם, אין להם את ההזדמנות לקבלה עצמית וכנה מגיל אפס. רוב האנשים נולדים לתוך הגוף שמרגיש הכי טבעי ושלנו, ופשוט מגיל צעיר נחשפים לאותן נורמות של מה מותר או אסור ומה נכון ולא נכון לילד וילדה. אני זכיתי להיוולד מחדש, להכיר את עצמי ולהתרגש מעצמי בכל יום מחדש. לחוות את גיל ההתבגרות שוב, הפעם בתור גבר גם חיצונית. טוב, זה לא שיא הכיף, תשאלו את החברים שצומחים לי על הפנים או את שפם הבר מצווה שלי שבעולם מתוקן הייתי מתעב. לשמוע את השינוי בקול שלי. להתרגש מכל שערה בפנים. מתנה כבר אמרתי?
תמיד אני שומע קולות מסביב שתוהים ומפצירים: "אתה חי בבועה כי זה ממש לא מובן מאליו, זה לא ככה בדרך כלל". אני מקשיב להם ויודע שהם מדברים על המשפחה שלי ועל הסביבה שלי, מקשיב ולא מוכן לקבל את זה. אני לא זה שחי בבועה, גם לא המשפחה שלי או הסביבה, אלא אתם אלו שחיים בבועה! מה יותר טבעי מלחיות לפי איך שאנחנו רוצים? מה יותר טבעי מהורים מחבקים ודוחפים את הילד שלהם לקום ולהיות שלם בעצמו? מאחל לכולנו לצאת מהבועה המקובעת הזאת, ופשוט לקבל, להבין ולאהוב.