השבוע התחתנתי. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הטקס האישי שלא השאיר עין יבשה, היה לחמוק מכולם, להתגנב לחדר האחורי במסעדה בה חגגנו, ולבדוק את הטלפון שלי. במקום להסתער על עוגת החתונה המוגזמת, הסתערתי על אתרי החדשות, שיננתי את מספר הנפגעים (כולל נפגעי החרדה) ושתיתי בצמא כל פרט, כל נפילה, כל יירוט. במקום לדאוג לזרי הפרחים, לסידורי הישיבה ולחבר ההוא ששתה יותר מדי והחליט שהוא רקדנית בטן – דאגתי לבלגן שמשתולל בארץ.
אלוהי האבסורד ירד אליי בכבודו ובעצמו ודפק איתי צ׳ייסרים על הבר, כי בזמן שאני דאגתי למדינה שלי, המדינה שלי, איך להגיד במילים עדינות – לא ממש דאגה לי. במילים פחות עדינות, המדינה שלי הקיאה אותי מתוכה, ושלחה אותי לקיבינימט כדי להתחתן.
אז בלית ברירה, ארזנו מזוודות וטסנו לליסבון. לליסבון מצידה, לא היה אכפת שנתחתן מתחת לשמיים שלה, כל עוד אנחנו משלמים, והרבה. אז שברנו חסכונות ומילאנו ימבה טפסים. אהבה, מסתבר, היא קודם כל בירוקרטיה.
שלחנו הזמנות מתנצלות למשפחה ולחברים והבהרנו שנבין אם זה גדול עליהם (לך תבקש מאנשים שיפנו שלושה ימים מהלו״ז שלהם, יזמינו טיסות, ישלמו על מלון, ימצאו סידור לילדים, והכל כי אתה החלטת פתאום שבא לך להתחתן). כמובן שלקחנו על עצמנו נתח משמעותי מהנטל, ועדיין – חלק גדול מהאנשים היקרים לנו לא יכלו להרשות לעצמם להגיע.
נחתנו בליסבון, עשרים אנשים נרגשים. בלילה שלפני החתונה עצמה, שכבנו במיטה, אני ובן-זוגי, ולחשתי לו: ״אתה קולט שמחר אנחנו מתחתנים?? יש לך הזדמנות אחרונה להתחרט...״.
ובחלון עברה שיירת צעירים שיכורים שצרחו בפורטוגזית, והריח בדירה היה ריח של ארץ זרה, ובקערת הפירות שהשאיר לנו צוות המלון לא היה זכר לתפוזים, ולא הצלחנו לחבר את המטען של האייפון לחשמל כי היה צריך מתאם של חו״ל, וכל פרט בתמונה הכל-כך לא ישראלית הזאת צרח לנו: ״זה לא הבית שלכם. אתם לא שייכים לכאן״.
"אפילו את השמות שלנו היא לא הצליחה לבטא כראוי"
סצנת החתונה זכורה לי במיוחד. הגענו כולנו לבניין ממשלתי מטונף, לבושים בחליפות ובשמלות מהודרות, וחיכינו בחוץ. באיזשהו שלב הגיעה עורכת-הדין שטיפלה לנו בחתונה, וגררה אותי ואת בן זוגי לתוך הבניין. השתרכנו אחריה בלי לדעת לאן.
ירדנו שתי קומות במעלית. ואז עלינו שלוש. ואז ירדנו אחת. השלטים היו בשפה זרה. ניסינו לברר איתה לאן אנחנו הולכים, מה עושים ומתי יש הפסקת פיפי. היא מלמלה כמה מילים בפורטוגזית, וסימנה לנו לבוא אחריה בלי לשאול יותר מדי שאלות. בסוף הגענו למעין משרד רחב-ידיים, שם חיכו לנו כל האורחים שלנו. התיישבנו על כסאות מול אישה חמוצה שחיתנה אותנו.
במשך ארבעים דקות היא דיברה ודיברה, ואנחנו – לא הבנו מילה. אפילו את השמות שלנו היא לא הצליחה לבטא כראוי. מדי פעם הסתכלתי אחורה, על האורחים שלנו. אמא שלי תפסה אותי בעיניה המבולבלות כשואלת: ״מה קורה פה? אני לא מבינה כלום!״.
הסתכלתי על בן זוגי. בן זוגי הסתכל עליי. ושנינו ביחד השפלנו מבט. לא ככה דמיינו את הרגע המרגש בחיינו.
בזמן שהחמוצה המשיכה לדבר, הפלגתי במחשבות. ארבע שנים אני וחיימקה ביחד. הוא גדל בבקעת-הירדן, שירת 12 שנים בצה״ל כקצין קרבי. היום הוא עובד כבכיר בסטארט-אפ רפואי פורץ דרך שמביא כבוד לישראל בכל העולם. הוא ידוע בחיבתו המוזרה לסנדלי-שורש, טיולי אוהלים במקומות נידחים בארץ ושירי ארבע-אחרי-הצהריים שאפילו ההורים שלי לא מכירים.
אני גדלתי בעפולה. את הילדות העברתי בפיצוח גרעינים, סירי קובה מהבילים מהצד העיראקי של אמא שלי, ושלטי-טלוויזיה מנויילנים מהצד הפולני של אבא שלי. בשנים האחרונות נפלה בחלקי הזכות לכתוב שירים וטקסטים שהפכו לחלק מהפסקול הישראלי וליוו אנשים ברגעים השמחים, המרגשים, העצובים והמשמעותיים של חייהם.
אז איך ולמה לעזאזל, ברגע המשמעותי והמרגש שלי, אני צריך לעלות על מטוס ולנדוד רחוק-רחוק מהבית שלי, מהשפה שלי, מהיקרים שלי?
אתם מבינים, אנחנו ישראליים. הכי ישראליים שאפשר. אנחנו אוהבים את המדינה. קשורים אליה. חיים אותה. כל רגע, כל פצע, כל זיכרון איכשהו עטוף בישראליות שלנו. בנופים. בשירים. באנשים. ואת האהבה שלנו, הכל-כך מיוחדת, רצינו לחגוג בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. באיזה גן בשרון או מול הים בקיסריה או באיזה חלל אורבני בתל-אביב, עם רייכל ברקע, וחומוס (גורמה!) על השולחנות ושלטים בעברית ומלצר אחרי-צבא ומלבי בקינוחים.
ומגיע לנו, לא כי חיים היה קצין, ולא כי אני כותב שירים, ולא כי האהבה שלנו ראויה. מגיע לנו כי אנחנו שווים לכל אדם אחר שרוצה להתחתן במדינה הזאת.
אל תגידו לי – ״אז תעשה מסיבה בארץ, מה הביג דיל?״. הביג דיל הוא שהמדינה שלי מאלצת אותי לצאת מגבולותיה כדי להכיר בי ובבן-זוגי כנשואים. זה עניין עקרוני. ותפסיקו להגיד לי כבר ש״זה לא אישי״. הכל אישי. אהבה זה אישי. וחתונה זה אישי. ולקבל הכרה כזוג נשוי במדינה שלך זה אישי.
"פעם לאבא-ואבא אסור היה להתחתן בארץ"
אחרי הטקס הפורמלי והמנוכר, נסענו כולם למסעדה מול הים. שם העניינים כבר התחממו. חיים חיבר את הטלפון שלו לרמקולים ושם קצת שלמה ארצי ועומר אדם. איזה חבר אשכנזי של חיים מהצבא ניסה לעשות קולולולו. אמא שלי בירכה בעברית ואז בכתה בעברית. חברה שלי הקריאה כמה מילים וציטטה את עמיחי.
סיימנו שיכורים, עלינו על ההסעה בחזרה למלון, וכשהגענו – התקבצנו כולם בחדר של החתן והחתן כדי לראות בלייב את מהדורת החדשות, ועל רקע: ״צריך להיכנס בהם!״ ו-״רק שלא יבטלו את האירוויזיון!״ ו-״מה היינו עושים בלי כיפת ברזל?״ ועוד אמירות ישראליות כאלה ואחרות, התגעגענו הביתה.
שלא תבינו לא נכון, חוויית ליסבון הייתה בסך הכל חיובית מאוד. היינו עטופים בחברים ובמשפחה, היו לנו רגעים בלתי נשכחים, אכלנו טוב, שתינו טוב, ועדיין – עצם העובדה שזכות הבחירה לא הייתה בידינו, ושלא יכולנו לקיים טקס רשמי בישראל ריחפה מעלינו כמו עננה. עם כל הכבוד לליסבון ולסקס-אפיל הפורטוגזי שלה, ברור שהיינו מעדיפים להתחתן בישראל שלנו.
בלילה, שכבנו אני וחיים באותה המיטה. לחשתי לו: ״עוד מעט יהיו לנו ילדים, ונוכל לספר להם על החתונה המהממת שלנו, להראות להם תמונות ולצחוק על איך אבא חיים כל כך השתכר שהוא כמעט עלה על ההסעה הלא נכונה בדרך חזרה...״.
>> 6 זוגות גאים מפורסמים שהכירו דרך הרשת
>> 35 דברים שכל גיי חייב לנסות פעם אחת (לפחות!)
>> שוקל לפתוח את הזוגיות? כדאי שתקרא את זה קודם
ובלב שלי קיוויתי, שהילדים שלנו ישאלו בעיני-חלב תמימות למה היינו צריכים לנסוע כל כך רחוק כדי להתחתן, ואני אענה בגמגום שפעם לאבא-ואבא אסור היה להתחתן בארץ, והעוולה הנוראית הזאת תיראה להם רחוקה וזרה כמו שהרגשתי כשסיפרו לי בשיעור היסטוריה שפעם לנשים לא הייתה זכות הצבעה.