חיי היום יום בישראל מביאים איתם שלל מורכבויות. אנחנו חיות וחיים בחברה שיש בה כל כך הרבה שבטים, שהניסיון לייצר ביניהם חיים משותפים נראה לפעמים בלתי אפשרי. חברה שחיה עם פוסט טראומה, שעוברת מדור לדור במשך עשרות אם לא מאות ואלפי שנים.
העול או הברכה, תלוי את מי ומתי שואלות, שהוא הניסיון לחבר את החברה הישראלית אל עצמה על ידי הרוב האזרחי שלה, מתחלק בעיקר בין שלל ארגוני החברה האזרחית. אין פה שום כוונה לעקוץ את הממשלה, לא הקודמת, לא הנוכחית ולא העתידית, אך עם מורכבויות כה רבות וחברה יזמית, זה רק טבעי שהחברה האזרחית תתפוס את מקומה הנכון ותוביל את המשימה הזו.
שירה בנקי שינתה את פני החברה הירושלמית וכפועל יוצא את פני החברה הישראלית. היא נגעה במאות אלפי גברים, נשים, נערות ונערים. היא כיוונה את מסלול הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, את פני הקהילה בירושלים וגם את מסלול חיי האישיים. כמו רוב האנשים שהיא נגעה בחייהם, מעולם לא פגשתי אותה.
פעמים רבות אנחנו מדברות על התמיכה של שירה בחברים שלה והצטרפותה למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים באותו קיץ קשה בתור מעשה אמיץ, כשהוא בפועל מעשה יומיומי, חברי ומדהים בפשטות שלו - לתמוך במאבק למען חברה טובה יותר, לתמוך בחברים שרוצים לחיות כשווים בין שווים. מההיכרות המעטה שיש לי עם משפחת בנקי, למדתי ששירה גדלה בבית שבו אהבה היא אהבה וחברות היא ערך חשוב לאין שיעור. אבל בראש ובראשונה, היא גדלה בבית שמאמין שאפשר ונכון להכיל מורכבויות, ואפשר להסכים או לא להסכים עם מגוון רחב של אנשים - כל עוד כוחניות ואלימות מחוץ לתמונה.
בגיל 15 שירה הבינה את מה שלוקח לרובנו שנים להבין, את מה שאני הבנתי שנים רבות אחרי שהשארתי את גיל ההתבגרות מאחוריי. שאני מוכרחה לעשות את מה שאני רואה לנכון, אני מחויבת על פי הערכים שלי לעמוד לצד מה שאני חושבת שהוא ראוי. עבורי, היה זה החיבור לבית הפתוח בירושלים ולקהילה הגאה בעיר ובישראל בכלל.
הרצח של שירה גרם לעשרות אלפים להבין בדיוק את הדבר הזה, לא ניתן יותר לעמוד מהצד. בכך מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הפך להיות מה שהוא כיום - מצעד עם כוח, משמעות מחודשת והבנה שמדובר במצעד שהוא הרבה יותר גדול מהקהילה הגאה, הוא מאבק על זהותה של העיר ירושלים ועל עתידה של החברה הישראלית כמרחב שבו יש מקום לכולם ולכולן.
עם התחושה העזה הזו, צעדתי אל הבית הפתוח בירושלים לראשונה לפני שש שנים, בימים שאחרי הפיגוע בו נרצחה שירה ונפצעו שישה. שש שנים שסילקו רעשים, סיפקו לי חוויות שקשה מאוד להסביר אותן במילים, לימדו אותי קהילה ושותפות מה הן. המסע שלי בבית הפתוח לימד אותי להשתמש בקול החזק שיש לי ולימד אותי להיות בת ברית למאבקים משני חיים, פשוט ככה. משנים את חייהם של מאות אלפי אזרחיות ואזרחים.
הבית הפתוח בירושלים בתקופת הקורונה שילש את הפעילות שלו ומוכיח פעם אחרי פעם שהוא לא פחות מהכרחי למרחב הירושלמי ולקהילה בעיר. מרכז לקהילה שעושה עבודה מרשימה וענפה בתחומי החינוך, הבריאות, בריאות הנפש, קהילה ושינוי מדיניות ציבורית. אני גאה להיות חלק מהבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות וכיום לעמוד בראשו, לצד בני ובנות ברית, ארגונים ארציים וירושלמים, להט"בים ושאינם להט"בים, לצד דרך שירה בנקי בקידום הצורך החיוני בחיים משותפים.
אז היום, אם לא בכל יום אחר בשנה. תעשו את המעשה המדהים בפשטותו ותעמדו לצד חיים משותפים. לזכר שירה.
נעם יבין היא אשת חינוך, יו"ר הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות.