כשהייתי בת 22, גיליתי שאני נמשכת גם לנשים. עם הזמן זה הפך לרק לנשים. מה שלא אשכח בבליל ההתרגשות מהגילוי והחרדה מהעתיד, זו אישה אחת, שמעולם לא הכרתי אישית, אך הותירה חותם על חיי כלסבית צעירה ונרגשת. הייתה זו דליה שלף ז"ל, שנפטרה אתמול בבוקר של יום שבת עתיר שמש, גאווה ומחאה.
כלסבית צעירה וסקרנית, הגעתי פעמים רבות לעיר הגדולה, תל אביב, וניסיתי למצוא את עצמי ובהמשך, למצוא גם את שאהבה נפשי. הפעם הראשונה שלי במקום "גאה" הייתה ב"מינרווה", הבר שהיה לבית עבור אלפי נשים גאות במשך שנים. נתקלתי שם בדליה באחד הערבים, החלפנו כמה מילים וחיוכים. מבחינתי היא הייתה הלסבית ה"רשמית" הראשונה שהכרתי בחיי וללא ספק אחת המקסימות, החכמות והמרשימות.
לא הכרנו אישית, אך בכל פעם שהגעתי ל"מינרווה", שהפך עבורי לבית שני, לאחר שעזבתי את בית הוריי בהרצליה השקטה לטובת רחוב שינקין התל אביבי והגיי פרנדלי עם קרן, שותפה שהפכה לחברה הכי טובה מאז ועד היום, תמיד חיפשתי אותה בעיניי.
אני זוכרת שפעם שתיתי קצת יותר משיכולתי להכיל, והעזתי לגשת ופשוט להתחיל איתה. תתפלאו, הייתי ביישנית פעם. כמובן שלא יצא מזה כלום, פרט לשיחה נעימה, סומק היסטרי בלחיי והבנה שלי שאם כל הלסביות הן כאלה חזקות ומרשימות, אז אני לגמרי בסדר עם הנטייה המינית החדשה שלי.
מגדלור של תרבות נשית
ה"מינרווה" הפך במרוצת השנים למוסד של ממש עבור לסביות חדשות וותיקות, נשים סקרניות וגם חברות סטרייטיות. דליה, גלית ואריאלה המדהימות, ניהלו אותו ביד רמה ונשית. ביום הסגירה של ה"מינרווה" ב-2008 באתי להגיד שלום אחרון, אמרתי בהצלחה ושלום גם לדליה ובלב אף אמרתי לה תודה.
גם שנים אחרי הפלירטוט ההוא שלי, הייתי כה נבוכה מפניה, שלא יכולתי לומר לה ולהן פשוט תודה על הבית שנתנו לי מבלי שידעו בכלל, על כל האלכוהול ששתיתי אצלן בימים של שמחה ובכאלה של שברון לב, על כל הדייטים המרגשים וגם המאכזבים שחוויתי אצלן ועל שבדיוק שם, על הבר, הצעתי לאשתי היקרה עמית להתחיל מחדש, לפני למעלה משמונה שנים.
אם לפני כן, "המינרווה" והאנרגיות שלו היו נוכחים כל כך בחיי, גם אחרי שנסגר, אחרי שיחת חיי עם עמית באותו הלילה, הוא הפך מתנה של ממש. דליה יקרה, תודה וסליחה שלא הספקתי להודות לך עוד בחייך. את הותרת בחיי חותם גם מבלי לדעת זאת. יהי זכרך ברוך לתמיד.
היום (א') ב-16:30 יתקיים טקס פרידה משלף בבית העלמין בסביון
