בעידן ה-#MeToo נדמה שאין דבר שלא נאמר על יחסי הכוחות בין גברים לנשים, אבל הזווית החסרה בדיון היא העובדה כי דיכוי שוביניסטי לא נעצר רק בגזרה שבין גברים לנשים וגם הגברים בקהילה הגאה סובלים ממנו. הוא מלווה את היחס של הסביבה אליהם מגיל מוקדם; מעצב את תהליך הגילוי וההשלמה עם נטייתם המינית; משפיע על גיבוש התפיסה שלהם לגבי עצמם, גופם וההתנהלות בחדר המיטות; ובסופו של דבר, חלקים ושאריות ממנו ממשיכים ללוות הומואים רבים ולהוות מקור לחרדה ותסכולים. את ההטמעה של התפיסה הזו אני מכנה על סמך חוויות אישיות שלי ושל רבים שלסיפוריהם נחשפתי: "הומופוביה מופנמת".
ורוד וכחול: הגיל המוקדם
מילדות למדנו דרך מסרים ורמזים שונים על האופן שבו בנים צריכים להתנהג, להרגיש ולהביע רגשות (אם בכלל). חונכנו כי יש התנהגות ששייכת לבנות ויש התנהגות ששייכת לבנים - ואין לבלבל ביניהן. לפי ה'מודל הגברי', הגבר האידיאלי חזק, אמיץ, קשוח והגיוני. אסור לו לחשוף את רגשותיו, לבכות או לפחד - התנהגויות אלה מיוחסות לבנות המין השני. ילד או נער שהתחבר או מצא עניין במקומות האלה נתפס כבעל "התנהגות נשית": חלש, רכרוכי או "מוחצן" רגשית. וזו בכלל עדיין אינה שאלה של נטייה מינית. החוויה הזו מתרחשת עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות, כלומר הרבה לפני שעולות שאלות של משיכה, זהות ונטייה מינית - הזרע כבר נשתל. הסטייה מתקן הגבריות אינה מתקבלת ותחושות של אשמה, "קלקול" וחריגות צצות.
בראש פירמידת "המאפיינים הנשיים", כמו עיסוק בתחומי עניין השמורים כביכול לבנות, או שפת גוף עדינה נמצאת, כמובן, המשיכה לגברים. מי לא גדל בסביבה שבה 'הומו' נחשבת קללה? כך נוצר קונפליקט פנימי, שמעורר את הנטייה העתידית לתקוף את הזהות המינית ההומוסקסואלית בכלל, כך נולדת פנימה, אל תוך הנפש ההומופוביה המופנמת.
יא הומו: כשהנטייה המינית מתפרצת
עם ההתבגרות, הנער ההומו הוא כבר בחור, שנמצא בשלב כזה או אחר בתהליך היציאה מהארון. כניסיון התמודדות, אני רואה הרבה כיצד אצל הרבה נערים מובלטים בתהליך הזה הרבה ככל האפשר חלקים אישיותיים שנתפסים כ"גבריים" וכיצד עולה צורך עז בהסתרה של סממנים התנהגותיים הנתפסים כ"נשיים" ומקושרים לחולשה והשפלה. להתחבר למקומות רגשיים כאלה נחווה כסיכון של ממש, וכך הולכת ונאבדת בו היכולת לקבל בעצמו תחושת פגיעות כלגיטימית. כי פגיעות זה לבנות. כשנער שהפנים את ההומופוביה פוגש במישהו החושף את "פגיעותו" או מקבל בעצמו מאפיינים "נשיים" כאילו היו דבר לגיטימי, הדבר מעמת אותו עם חוסר היכולת שלו לעבד ולחוות במלואה את הפגיעות שלו, אותה הוא עסוק בלהדחיק.
שם בדיוק מתעוררת הפוביה שבהומופוביה, רק שהפעם היא תהיה מופנית מבפנים החוצה, כלפי עצמו וכלפי הומואים אחרים. כל אינטראקציה עם הומו אותו יגדיר כ"נשי" נתפסת עבורו כמאיימת, לא נעימה, לא בסדר. הוא משחזר את החוויה שעבר כנער, אך הפעם מנסה למקם את עצמו בעמדה החזקה. הפעם זה הוא שבסדר, נורמלי, גברי. האחר הוא החריג. הנלעג. מכירים את המשפטים האלה? "אני הומו רק במיטה - חי חיים סטרייטים - בדומה", "אני הומו אבל אני לא מעוניין בחברים הומואים, לא אוהב את כל הרעש והצלצולים", "אחי, אל תדבר איתי בלשון נקבה, זה שאני הומו לא הופך אותי לאישה", "אתה כל כך נשי למה שלא תהפוך להיות אישה וזהו? את תהיי מהממת", "אני בחיים לא אצא עם מאפר, זה מקצוע נשי מידי". זה בדיוק זה.
יותר חזק! יותר גברי! יותר גדול!
כמו תופעות רבות, הקצנת הגבריות מקבלת גם ביטוי גופני. הלחץ המופעל כדי לממש רצון "להתיישר" לפי מודל גברי דיכוטומי ככל האפשר, דוחק הומואים רבים מתרבות פיתוח גוף בריאה לאובססיית חדרי כושר שלא יודעת שובע. ומכיוון שמדובר רק בשכבה החיצונית של האדם, התוצאה אינה אפקטיבית ואינה מביאה לעולם לשביעות רצון. מתחת לפני השטח ממשיך לבעבע הצורך ליישב את הסתירה בין הגבריות המוקרנת החוצה להומופוביה המופנמת שעדיין מתקשה לקבל את ה"נשיות" הנלווית להגדרה "הומו".
הפער ממשיך לגדול והצורך לדכא כל סממן נשיות גובר, המרדף אחר מודל גברי אידאלי שולח בסופו של דבר הומואים רבים לחפש פתרונות בצורת סטרואידים וזרזים אחרים. מתוך אמונה כי כך ירגישו סוף סוף בנוח בתוך גופם, הם מקריבים את בריאותם על מזבח הגבריות ומזריקים חומרים שמסכנים אותם - ולו רק מתוך השאיפה הכמוסה להרגיש גברי, ראוי. להשאיר מאחור את הילד החריג והעדין. הביטוי הפיזי של קונפליקט ההומופוביה המופנמת לא נשאר רק בגזרת הגישה לגוף והעיסוק בו, אלא גם בסממנים פיזיים מובהקים יותר - כמו היציבה, התנועה ושפת הגוף.
הגוף מפנים את ההומופוביה
הלחץ מלווה כל אינטראקציה בין-אישית או אירוע חברתי; בבילוי במועדון, בדייטים, בסטוצים. כיצד מתגוננים מפניו? עוטים שכבת הגנה עבה ככל האפשר, המקבלת ביטויים פיזיים שונים: מודעות מוגברת וכפייתית ליציבה הגופנית שלא מאפשרת תנועת גוף חופשית בסביבת אנשים; החזקת הבטן צמודה לגוף (שניתן לראות בה גם רצון "להחזיק את הרגשות קרוב"); הדגשה והבלטה של בית החזה, עם סנטר מורם בנטייה למעלה (על מנת לשדר בהגזמה את הביטחון העצמי שאבד); עמוד שדרה ישר (לשדר יציבות וחוזק).
כל אלה הם בסופו של דבר שריון גופני, בחזקת ניסיון להבליט את הגבריות ולהסתיר את הרגישות, העומק והפגיעות שקיימים והופכים אותנו למי שאנחנו.
מפנימים במיטה
ההומופוביה המופנמת ממשיכה לחדר המיטות - היא שם כבר מבחירת הפרטנרים ועד לשאלת כל השאלות - התפקיד באקט. בקרב מי שההומופוביה המופנמת מובילה אותו ניתן לראות לרוב התמסרות קיצונית לאחת מקצוות הסקאלה, שמושפעת בבסיסה מהשלכה של התבנית השוביניסטית המוכרת והקדומה: הגבר הוא החזק והחודר, ומנגד האישה היא החלשה והנחדרת.
"האקטיבי בלבד"
חלק ממי שהפנים את ההומופוביה יגדיר עצמו אקטיבי בלבד, מנציח גם בזירה זו את ההנחות שלו לגבי מה שמצופה מ"גבר-גבר". הוא יתנתק מהחוויה וייראה עצמו כעומד למבחן גם במיטה - עליו לכבוש, לתפקד, לעבוד כמו מכונה משומנת. בחלק מהמקרים הפרטנר שיבחר ינציח בעיניו את הקיצוניות השנייה ובחלקם דווקא לא, אך בין אם כך ובין אם כך המטרה ברורה - להשיג תיקוף לעליונות הגברית הפרטית שלו.
"הפסיבי בלבד"
מי שישתמש במין כמפלט בלעדי מהקושי היומיומי הנלווה להומופוביה המופנמת - מקום בו כל הגבולות של היום-יום נפרצים. גם כאן הניתוק הרגשי יוביל את החוויה, כי רק כך הוא יוכל להרשות לעצמו להתמסר לתפקיד ה"נשי", בו הוא נלחם מחוץ למיטה ללא הרף.
למרות שעד כה תוארו בעיקר מודלים של הומואים שמתמודדים עם ההומופוביה המופנמת דרך גבריות מוקצנת - זהו אינו הביטוי היחיד שלה. גם הומו "נשי" יכול להדגים את ההומופוביה המופנמת. בדיוק כמו נשים שמפנימות ופועלות בתוך דיכוי שוביניסטי, גם מבין ההומואים שמוגדרים על ידי הקהילה כ"נשיים" יש מי שסובלים מהומופוביה מופנמת. הם יכולים להיות מחוברים לצד הנשי שלהם ומביאים לידי ביטוי בחופשיות התנהגויות, מראה וסגנון שמאתגר את התפיסות המקובלות של "נשי" ו"גברי" - אך במיטה הם לא ייראו עצמם כשווי ערך, כ"ראויים" לקחת על עצמם את התפקיד הכביכול גברי, של האקטיבי.
ובעידן של סקס זמין לפי דרישה דרך אתרים, שירותים ואפליקציות מבוססות מיקום - רק צריך לבחור קטגוריה, תגית, תווית - ולדבוק בה. הגבריות ממשיכה לקבל צורה שטחית, נמדדת על סמך נתונים פיזיים והתנהגותיים נוקשים. אין מקום לטעויות, היסוסים. כל סטייה מהמוגדר היא בגדר ערעור יסודי של המאמץ לאחוז באותה "גבריות". הדבר מתבטא בשיחות ארוכות, תהליכי מבחן, סינון ומיון נוקשים, אודישנים טלפוניים ומבחני בד בווידאו. מה הפלא שלהתפשט זה תנאי הכרחי לקיום שיחה - אי אפשר להישאר בחוסר ודאות. אסור שהגבריות השברירית תופתע.
דרך ללא מוצא: נתקלים בקיר
כשמהות הקיום עומדת למבחן באופן בלתי פוסק וכאשר התוצאה תהיה גורסת, לכאן או לכאן - סמים הופכים לדרך הקלה והזמינה לשרוד את החרדה, להתנתק מהשיפוטיות העצמית הבלתי פוסקת ולהרגיש סוף סוף את הכאן והעכשיו, בלי הפרעות ובלי טרדות. מעוררי חשק ומטשטשי תודעה הופכים לפתרון המידי, לדרך ה'מקובלת' להתגבר על הקונפליקט הפנימי בחדר המיטות. הסם אמנם משחרר את כל המחסומים, אבל מותיר תחושת חוסר שליטה, אשמה, פריצות, חילול עצמי והפקרות של הגוף והנפש. רכבת הרים רגשית בה התחושה לטווח הארוך היא שהירידות חזקות ומשמעותיות והעליות מתקשות לאזן אותן, בעוצמה ובמשך.
הסמים הופכים בהדרגה למפלט, הדרך היחידה בה ניתן לקיים יחסי מין ולהשתחרר ממחסום ההומופוביה המופנמת. אבל המחסום נותר שם, פסיכולוגי ופיזי כאחד - והוא ימנע בסופו של דבר את התפקוד. וכך, בסופו של יום, לאחר כל אימוני הכושר והמודעות ליציבה, הכימיקלים משני הגוף והכימיקלים משני התודעה, הלחץ הסביבתי והלחץ הפנימי, ניסיונות ההדחקה ומאמצי ההסתרה - הגבר ההומו ממשיך לחיות כשבתוכו אותו נער שמרגיש לא ראוי. הבדידות תמשיך ללוות אותו לתוך חייו הבוגרים, עד שיבחר להתעמת בלי פחד עם ההומופוביה המופנמת וכך למצוא בעצמו חוזק, עוצמה ואומץ חדשים שיהפכו אותו לגבר השלם שתמיד שאף להיות.
אז איך נלחמים בהומופוביה מופנמת?
הצעד הראשון בהתגברות על ההומופוביה המופנמת הוא המודעות אליה. ההכרה בקיומה ובהשפעתה של התופעה נותנת לנו יכולת טובה יותר להבין את עצמנו, את המניעים המודעים והלא-מודעים להתנהגות ולבחירות שלנו ואת מה שאנחנו חושבים על עצמנו ועל אחרים, כיחידים וכקהילה. כך ניתן להכיר את אזור הנוחות ואת הסביבה שמחוצה לו וללמוד את התחושות שלנו, הן באינטראקציות חברתיות והן במפגשים אחד על אחד.
הצעד השני והחשוב הוא פיתוח החמלה. קודם כל חמלה עצמית ואמתית כלפי עצמנו ולאחר מכן כלפי הסביבה. לא קל לגדול בתוך קונפליקט כה גדול, ובטח לא קל להתמודד אתו. הקושי הוא לגיטימי ומובן, מותר לנו לחוות אותו. רק ככה אפשר יהיה להשתחרר מהכעס הנלווה. מותר להרגיש לא נוח גם כשאין שום סיבה נראית לעין, מותר להגיד שאנחנו עדיין לא מוכנים, או לא רוצים - ואין סיבה להיבהל ממחשבה הומופובית שצפה ועולה. המטרה היא להכיר בה, להבין את המקום הכואב ממנו הגיעה ולהצליח לייצר מחשבה נוספת, חיובית, שתחיה לצד זו השלילית. לאמן ולאתגר את התפיסות של עצמנו, כמו אימון כושר רגשי לפיתוח והארכת שרירי הרגש. במקום להביס את המקומות הקשים והכואבים, לעשות איתם שלום.
מודעות וחמלה הן שני צעדים ראשונים לשינוי, שמתחיל בפנים ואחר כך מוקרן גם החוצה - כלפי חברים, בין בני זוג ובעיקר בינינו לבין עצמנו. סביבה תומכת שמסוגלת להכיל גם שיח של חששות, תהיות ושיתוף היא הכרחית. קבוצות שונות פועלות במסגרות שונות על מנת לספק פלטפורמה עבור הומואים רבים לעסוק בנושאי גוף ונפש, התנהגות ודימוי עצמי בסביבה בטוחה, נעימה ומכילה.
>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה
>> 5 עשורים של גאווה - 50 קליפים להט"בים בלתי נשכחים
>> "גיליתי את הנטייה המינית שלי לפני קום המדינה"
הדרך האישית של כל אחד מאתנו להתגברות על ההומופוביה המופנמת כבר התחילה. המודעות שלנו, החמלה כלפי עצמינו וכלפי האחרים וההיעזרות בסביבה תומכת ומכילה, הם המפתח שיעזור לנו להבין יותר טוב את הילד הקטן והעדין, לחבק אותו ולהתבגר לעבר גבריות מלאה, מורכבת ומלאת סיפוק.