באולפן של "רוקדים עם כוכבים" יוצא לי לראות כל יום את לוסי איוב, האישה הכי יפה שאי פעם ראיתי בהיריון וככה אני מדמיין את האם הפונדקאית שלנו, בטח גם היא כזו קורנת ומוארת. בכל פעם שאני פוגש את לוסי בצילומים אני מבקש ממנה בעדינות לגעת בבטן, והיא תמיד אומרת: "ברור". אני נוגע, היא מתרגשת מההיריון שלה ואני מתרגש בלב מההיריון שלי.
בפעם אחרונה שכתבתי ל-mako איחלנו בהצלחה לנו ולהיילי, הפונדקאית שלנו, בדרך החדשה, חתמנו חוזה ויצאנו לתהליך. אז, לאלירן בן זוגי ולי כבר היו עוברים מוקפאים בקליניקה בקונטיקט, והצעד הבא היה להביא את היילי לקליניקה מטקסס. לנו היה מלאי מאוד מוגבל של עוברים, יש כאלה שיש להם גם רק עובר אחד, אבל היו לנו קצת יותר.
העובר הנבחר הוחזר להיילי (זה המונח המקצועי) והיינו צריכים לחכות כמעט שבועיים לתוצאות - 12 יום ליתר דיוק. היו הרבה חששות, יכול להיות שלא יקלטו עוברים על הפעם הראשונה, ואלו שלא נקלטים כביכול הולכים לאיבוד. ההמתנה מורטת העצבים הזו הייתה לקראת בדיקת "בטא" - בדיקת דם שהפונדקאית עושה אצל הרופא, שמגלה אם העובר נקלט או לא.
כל יום עבר לאט, אתה חי רק את זה. זה תמיד במחשבה, ומדובר באישה שגרה עשרות אלפי קילומטרים מאיתנו, לא נעים להטריד אותה במתח שלנו – היא הרי לא תספק תשובה, אבל עדיין בא לך לשאול אותה: "אולי את מרגישה משהו?". אנחנו לא בתקשורת יומיומית איתה, אז אנחנו יושבים ומחכים בינינו לבין עצמנו במתח רב. אחרי חמישה ימים היילי כתבה לנו מיוזמתה וסיפרה שהיא קנתה בדיקות היריון ביתיות והבדיקה יצאה שלילית. האכזבה הייתה גדולה, ישר התחלתי לעודד את אלירן, שלקח את זה יותר קשה. אמרתי לו שזה לא נורא ופשוט נחכה לסיבוב הבא וננסה שוב. אבל היה לנו עוד שבוע לחכות לבדיקת "הבטא".
אלא שכשבוע לאחר מכן, התבשרנו שהיילי נקלטה - והיא בהיריון. השמחה הייתה גדולה מאוד, אך לא סיפרנו לאיש. הכל מרגיש כמו פנטזיה, כאילו זה לא באמת קורה. אתה מקבל הודעות, מיילים, מסרים, אבל שום דבר מוחשי לא קורה לידך. הכל אי שם בארץ החלומות, קילומטרים הרחק ממך, יחד עם הבדלי השעות והחשש להטריד. התנהלנו בעיקר בעזרת אפליקציית היריון שהורדנו לנייד, שלחנו להיילי תמונות של ירקות המתאימים לגודל העובר. התחיל מזרעים, עבר לפירות יער ומשם כבר לירקות של ממש.
מערכת היחסים שבין ההורים המיועדים לאם הפונדקאית מאוד לא פשוטה. היינו שמחים לדעת מה שלומה בכל שעה ביום, אבל אנחנו הולכים כאן על חבל דק. לא בכל פעם אנחנו מרגישים בנוח לכתוב לה, שחלילה לא תחשוב שאנחנו לחוצים מדי, שאנחנו יותר מדי מנהלים אותה, שכל מה שאכפת לנו זה מהרחם שלה. אז אנחנו כותבים לה רק פעם בכמה ימים, מתעניינים קודם לשלומה והיא כבר לבד מספרת לנו על התינוק. מייחלים לכל שביב מידע ממנה, שהיא תתקשר מעצמה ותשתף משהו. זה ריקוד, טנגו עדין של כבוד הדדי, חמלה, אהבה ותמיכה.
במקרה שלנו, המזל שנפל בחלקנו הוא עצום. להיילי ולנו יש מערכת יחסים מאוד טובה, היא המלאך שלנו. היא מעדכנת אותה בהכל, מספרת אפילו דברים שהיא לא חייבת. היא משתפת אותנו לאיזה מאכלים יש לה קרייב, מה התינוק שלנו אוהב לאכול שהיא עצמה אף פעם לא אהבה קודם. אפילו חלומות שהיא חולמת והרגשות שיש לה בבוקר. זה מדהים להיות בהריון, רק שאנחנו לא באמת רואים או מרגישים אותו פיזית - רק דרך תמונות והודעות.
בינתיים כל מי שאתה רואה, כל חברה, מכרה, חברה של חברה שאתה נתקל בה והיא בהריון, אתה רואה עליה את הבטן, ונזכר שאצלך אין. אתה גם לא יכול לגעת בבטן, ואתה כל כך רוצה. קצת, לשנייה, להרגיש את ההריון, את הילד שלך גדל. אז אתה שואל את אותה בחורה אם אפשר לגעת, והיא מיד משיבה: "כמובן". ואז אתה נוגע ומדמיין את זה על עצמך: "אז ככה זה בטח מרגיש". זה מדהים כמה זה קשה שכלום לא בשליטתך, לא לידך. לכל מי שעתיד לצאת למסע הזה, אני ממליץ לדעת מראש את האמת; אין לך למעשה שליטה על כלום, וכדאי מאוד לבוא לתהליך כשאתה הולך יד ביד עם העובדה הזאת.
כל דבר שאי פעם עשיתי בחיי, היה תחת שליטתי המוחלטת. אני זה שניווטתי את הקריירה שלי, התוצאות שלי בריקודים, האומנות שלי, תמיד השקעתי את כל המאמצים והשגתי כל דבר בכוחות עצמי. תמיד עבדתי בשביל זה. הפכתי מאדם שכל חייו רגיל לעבוד קשה, שהתוצאות של כל פעולה בחיים שלו הן נגזרת של הדרך עליה הוא נלחם, לנוסע. מישהו אחר מסיע את הרכבת הזאת, ואני יושב בקרון האחרון. אין לי יכולת להתקרב לקטר, דלת ההזזה נעולה, אומרים לי: "תשב בשקט ותחכה להגעה ליעד". למזלנו הגדול יש לנו גם את הסוכנות שלנו בארץ, "בייביבלום", ואור הסוכן האישי שלנו מדובב ומסביר לנו כל דבר. הוא מרגיע, עונה לנו על כל שאלה, מחבר בינינו לבין הרופאים ודואג שנהיה נוכחים בזום בכל בדיקה. אני לא יודע אם היינו מצליחים להשיג כל כך מהר את התוצאות האלה בלעדיהם.
בעוד שאין לנו בטן, היריון שאפשר להרגיש או בעצם שום דבר ויזואלי להיתלות בו, היה יום בו הרגשתי בפעם הראשונה שאני בהיריון באמת. זה קרה כשחברה טובה התקשרה אליי ואמרה לי: "אני זורקת את שידת ההחתלה שלי, אתם רוצים לראות אותה?", אין לנו מקום לשידת החתלה עדיין, אבל מבחינתי התשובה הייתה ברורה, אפילו לא ביקשתי לראות איך היא נראית.
בזמן שהייתי בצילומים לתוכנית, אלירן סידר את הבובות וכמה נרות יפים שהיו לנו בבית לצד כמה טטרות וצעצועים שאותה חברה שלחה. וכשחזרתי הביתה מצאתי אותה מסודרת. מאז רגע הבשורה לא התרגשתי ככה, ברגע בו ראיתי את שידת ההחתלה ניצבת במרכז הבית הבנתי שזה באמת קורה. מאותו היום היא לא מפסיקה לרגש אותנו, כמו מקדש קטן לתינוק שעתיד לבוא לחיינו. אנחנו שולחים תמונות שלה אחד לשני במקום אימוג'י של לב כשאין מה להגיד, כל מה שיש לנו זה את שידת ההחתלה הזאת. היא ההיריון שלנו, כן אותה שידה שעומדת באמצע הסלון.
אלירן כל שבוע הולך וקונה עוד משהו לשים בה, רק בשביל התחושה בלב שנרגיש קרובים לתינוק המיוחל שלנו, שגדל אי שם בארץ רחוקה. היילי המלאכית שלנו משתפת אותנו בכל צעד בדרך, אנחנו מתכתבים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ונפגשים לבדיקות רפואיות בזום אחת לשבועיים-שלושה. אנחנו בשבוע 20, מציינים את אמצע הדרך, וההתרגשות בשיאה. בנתיים, אנחנו והשידה פה בארץ, מחכים לך ילד יפה שלנו שעוד לא נולד. שרק תהיה לנו בריא. אבא ואבא שלך, חיים ואלירן.