נולדתי בברית המועצות, עליתי לארץ בגיל 4 וחצי. מגיל 4 הרגשתי שאני ילדה. סיפרתי לאמא שלי, היא ניסתה לשכנע אותי שלהיות אישה ידרוש ממני עבודה קשה כמו ללדת, לתלות כביסה ולבשל. שמחתי לקבל עליי את המטלות בתקווה שאוכל להיות ילדה וללבוש שמלה כשאר הילדות. אמא שלי לא התייחסה לדבריי ברצינות ולא תמכה בי רגשית, לכן העמידה אותי למבחן בו הייתי צריכה להוכיח לה שאני מסוגלת לבצע את המטלות שנשים מבצעות כדי שהיא תסכים שאלבש שמלה, למרות שידעה שגם אם אעמוד בתנאים לא אוכל ללבוש אותה. אבא שלי תמך בי, והסכים לקנות לי בובות ברבי (שהן משחק של בנות בדרך כלל), לעומת אחי שחיפש אחר המשאיות והחיילים. בובת הברבי בילדותי ייצגה בשבילי את האישה המושלמת שהייתי רוצה להיות.
בגיל 5 נחשפתי לסרט בת הים הקטנה, הסרט הכי אהוב עליי עד היום. הסיפור מספר על בתולת ים, שלא מזדהה עם מי שהיא, והיא רוצה להיות מישהי שהיא לא, בת-אדם. אף פעם לא הבנתי למה נקשרתי לסרט, רק בדיעבד גיליתי שהסופר הוא הומו שיצא מהארון ובעצם מתאר סוג של יציאה מהארון. אני קישרתי את זה ישירות לחוויה שאני עוברת - שאני רוצה להיות מישהי שאני לא. עמוק בפנים הרגשתי שמשהו לא בסדר.
בתקופת בית הספר חוויתי אלימות, הומופוביה וטרנספוביה, אנשים לא הבינו את ההתנהגות הנשית שלי, הלא מותאמת לחברה. נורא רציתי שיאהבו אותי אבל הייתי מאוד לא מקובלת, הייתי חוטפת מכות, היו קוראים לי כל הזמן "הומו" והיה לי קשה עם זה. המקרים הבודדים בהם הצלחתי להשתלב בבית הספר היו בטקסים כי אהבתי מאוד להיות על הבמה. כבר בגיל צעיר גיליתי את כישרון המשחק שלי. אמא שלי גילתה את הפוטנציאל שלי ודחפה אותי לעסוק בתחומים האומנותיים - משחק, שירה וריקוד. הופעתי בלהקת הנוער הלאומי וצעירי באר-שבע. בגיל 16, יצאתי מהארון כהומו ורמת ההתעללות כלפיי פחתה. סיימתי 12 שנות לימוד בהצלחה עם בגרות מלאה.
התחלתי את השינוי המגדרי שלי בגיל 18, עברתי לתל אביב והתחלתי עם הטיפול ההורמונלי. ניתן היה להרגיש בשינויים הפיזיולוגיים שחלים בי. בתחילת תקופת השינוי לא הייתי בקשר עם ההורים שלי, הם לא ידעו על השינוי ורציתי מאוד להיפגש איתם. לפני שהגיעו, התלבשתי כמו בן, אבל כשהסתכלתי על עצמי במראה הבנתי שאני נראית מגוחך והרי רואים חיצונית שהשתניתי. לכן החלפתי בגדים, התאפרתי, סידרתי את השיער ונראיתי כמו שהרגשתי. ההורים שלי הגיעו לתל אביב וראו אותי עם האיפור, השיער וכל השינוי הפיזיולוגי שעברתי. סיפרתי להם שזאת אני, זה מה שיש וזה מה שיהיה. לשמחתי הם קיבלו את זה.
כשהתחלתי את השינוי, הבנתי שהעולם בנוי בצורה מסוימת, לא הכי מקבלת, ועברתי הרבה קושי שגרם לביטחון שלי להיפגע. למרות זאת, היה חשוב לי להדגיש את הנשיות שלי כל הזמן, היה בי את הרצון להוכיח כל הזמן שאני כזאת. היום, אחרי כמה שנים של שינוי, נבנה לי הביטחון הפנימי כאישה, אני מודעת ליופי הפנימי שלי ולא רק לחיצוני, אני יכולה לצאת בלי איפור, בלי לק בציפורניים, עם צמידים מעור על הידיים, נעלי אולסטאר ולדעת שבזכות עצמי אני יכולה להשיג מה שאני רוצה ולא רק בזכות היופי החיצוני שלי, הבנתי שזה לא הכול בחיים. אני לא מפחדת להתבונן פנימה, להשקיע בפנימיות שלי קודם כל, ולא לאהוב את עצמי רק דרך המראה, ומשם יוצא גם היופי החיצוני שלי.
במהלך השינוי, במשך 4 שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית, אישה מדהימה ביופייה שנתנה לי המון השראה, היא אישה במהות, חושבת ומתנהגת כמו אישה אבל מתלבשת איך שבא לה. אהבתי את זה והיא העבירה לי את המסר שאין אף פעם שחור או לבן מבחינת מגדר. אני ממליצה בחום ללכת למעקב פסיכולוגי לכל אדם באשר הוא אדם, זה טוב שיש איש מקצוע שאתה יכול לפרוק מולו את הבעיות שלך, שיהיה לך אוזן קשבת, לא להתמודד עם הבעיות שלך לבד, תמיד להיות סובבים בחברה שעושה לך טוב, זה בונה ביטחון ועושה חשק לחיות.
אני אוהבת אצל גברים שהם אמיתיים, שהם מאתגרים אותי ואסרטיביים, אני אוהבת לכבוש יותר מאשר להיכבש. יש לי המון מחשבות על כך שבעתיד ארצה משפחה משל עצמי, אבל השארתי את המחשבה בגדר פנטזיה כי אני לא מאמינה שזה באמת יכול להתממש. זה נושא מורכב, רוב הגברים חוששים לומר למשפחה שלהם שהם בזוגיות עם טרנסית. לדוגמה, חוויתי מקרה שכזה עם בן זוגי לשעבר. לאחר תקופה שיצאנו, הוא סיפר להוריו שהוא במערכת יחסים איתי והם לא קיבלו את זה בעין יפה, אמו ביקשה לא להכניס אותי לבית שלהם יותר, היא טענה בפניו שכאשר היא ביררה מעט על "הקהילה" אנשים סיפרו לה שטרנסיות הן רק זונות ונרקומניות. כמובן שנפרדנו זמן קצר לאחר מכן. זה נכון שהרבה פעמים טרנסיות בוחרות בזנות מפני שהאופציות בפנינו סגורות. אני יכולה לומר מתוך ניסיון, שבעבר זה היה נראה לי כאילו יש עבורי מציאות אחת היום, אני יכולה להגיד לך שזאת בחירה, יש כמה סוגי מציאויות ואני בוחרת באיזה מציאות לחיות.
אני לא מתיימרת להיות אישה, אני טרנסג'נדרית, נולדתי אישה בנפש. אני טומבוי, חצי גבר חצי אישה, אמביוולנטית. החברה טוענת שאם אין לי איבר מין נשי או אין לי רחם, אז אני לא אישה. מה שקובע את המגדר שלנו בחברה זה האיברים הפנימיים והחיצוניים שנולדנו איתם, ולדעתי להיות אישה זה הרבה מעבר לזה. אישה זו תפיסה ואסטרטגיה, אני רואה את האישה שבי בהתנהלות היומיומית ובהתנהגויות שבאות לי באופן טבעי בלי שראיתי את זה קודם. למשל, מגיל קטן אני מפזרת את השיער איך שאני רואה גבר יפה, זה משהו שרק אישה יכולה לעשות.
לפני כחצי שנה, השתתפתי בקליפ למען נראות טרנסית בארץ. זה היה לא פשוט עבורי לצאת בהצהרה פומבית כזאת לגבי הזהות שלי, שיהיה כתוב לי על המצח שאני טרנסג'נדרית, כי הרבה פעמים לא רואים עליי - אני נראית כמו אישה רגילה ואני שמחה שזה ככה כי זה מונע ממני הרבה צרות, שאלות ומבטים סקרניים. הסיבה שבכל זאת עשיתי את זה היא להגביר את המודעות לנושא בחברה וגם בשביל ההתמודדות האישית שלי - להגיד שאני טרנסית, ולא אכפת לי מה חושבים. כי הפחד שיידעו מי אני, איך יקבלו אותי ואיך יסתכלו עליי, נובע מאותה הסיבה שנוצרת הבורות וחוסר המודעות בחברה. אני שמחה שעשיתי את זה כי אחרי שהקליפ פורסם פנו אליי הרבה אנשים ברחוב ופרגנו לי.
אנחנו מנסים כל הזמן שהעולם יבין אותנו, אבל אנחנו לפעמים גם צריכים לנסות ולהבין את העולם והאופן שבו המסרים שלנו נקלטים. למשל, אני נגד הדרך שבה מצעד הגאווה מתבצע, אני חושבת שריקודים בתחתונים והמוחצנות היתרה לא מעבירים את המסר של המצעד מלכתחילה. זו לא הדרך הנכונה לגרום לאנשים לקבל אותך.
אני משחקת בתיאטרון "גלגל" - תיאטרון קהילתי גאה המשלב שחקנים מכל הלב, אנשים מדהימים וטובי לב שהם כמו משפחה עבורי. אני מאוד נהנית ומרגישה סיפוק וביטחון, בנוסף אני יוצאת למסע הסברה בארץ, בו אני מסבירה את המושג טרנסג'נדרית ובמהלך ההסברה נוטים לשאול אותי שאלות נוקבות וישירות כמו: "מה יש לך בין הרגליים?" "עשית ניתוחים?" "עשית אף, פנים..?", זה לא נעים ומביך להתמודד עם השאלות האלה, אבל אני בוחרת שלא להיפגע מפני שאני מבינה את הדחף והרצון לדעת, את יצר הסקרנות הטבעי שלנו כבני אדם.
* את הטור ערכה הילה אזולאי כחלק מפרויקט הגמר שלה "פרסונה"